הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא ישראלי
 
המשט לעזה גרם למתקפה על זוהיר בהלול בשל ראיון שערך בתוכנית הרדיו שלו. עכשיו, בראיון ל"הזיקית" הוא מרשה לעצמו להתייאש מהחברה הישראלית, ולדבר על הקשיים של ערבי שהיה שדרן ספורט מפורסם, וסמל ל"דו קיום" ונדחק אל הפינה
מאת יואב מלכה | 16.10.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


ים, חלק מחומות העיר עכו, טיילת קצרה ואנדרטה של לוחמי ארגון המחתרת האצ"ל. זה הנוף שרואה העיתונאי ושדר הספורט, זוהיר בהלול, כשהוא פותח את חלון ביתו. האיש שסימל את הדו-קיום בין יהודים לערבים בישראל, ומזוהה עם העיר המעורבת עכו, מתגורר ממול למיצגים המספרים את סיפורה של ארץ ישראל בכלל, ושל עכו בפרט.
עם זאת, נראה שהקסם הייחודי שמייצג בהלול נעלם בחמש השנים האחרונות. "מאז שנולדתי אני נמצא בעיר מעורבת, וחי את הדילמות האלה", הוא קובע, ומונה אותן אחת לאחת.

בהלול (59) נולד בטירת הכרמל, כשנקראה טירה, משם עבר לחיפה ולעכו. למרות שהוא בטוח ש"עיר מעורבת, אם לא הייתה, היה צריך להמציא אותה", המציאות בישראל היא אחרת בערים מעורבות. כזו שכל תקרית קטנה, אפילו מזערית, מבעירה עיר שלמה. כמו האירועים שקרו לפני שנתיים במוצאי יום הכיפורים. "מצד אחד, בעיר מעורבת המציאות יוצרת את ההתערות. מצד שני, היא יוצרת חיכוך", אומר בהלול. כדי להתגבר על הבעיות שעיר כזו מעוררת, הוא מציע יצירת מודל כלשהו שבתוכו "יוצרים באמת יותר שותפות בחיים, יותר שיתופי פעולה זה עם זה, ולא רק זה ליד זה", לדבריו.

נשמע הזוי? לא הגיוני במציאות הנוכחית? אם להסתמך על פעילויותיו של בהלול וחבריו, למען הדו-קיום, נראה שהמודל הגיוני בעליל.
"כמה חודשים אחרי אירועי עכו יצרנו קבוצה ערבית-יהודית, ואנחנו נפגשים באופן כמעט קבוע מאז", מספר בהלול, "אנחנו מדברים בגובה העיניים, שמים על השולחן מחלוקות, מדברים על חזון, על מודלים של חיים וגם יוצרים את המודל הזה בעצמנו". למשל, ברמדאן אכלו ביחד ארוחה מפסקת, ובראש השנה סעדו סביב שולחן אחד. "הבעיה היא שלא עושים די כדי ליצור את השותפות הזו", הוא מתלונן, "במציאות, המדינה מקצינה, הולכת ימינה".

עד היום פסל את כל ההצעות לרוץ לפוליטיקה. בהלול
תצלום : מורן חלפון

במערכת הבחירות המוניציפליות ב-1998 וב-2003 שקל בהלול להתמודד על תפקיד ראש עיריית עכו. אולם החליט לוותר על המעבר מחופש הביטוי לחופש הצביעות הפוליטית ולהמשיך לשרת את האזרח דרך הרדיו או מסך הטלוויזיה. התקשורת, בסופו של דבר, גברה. בהלול מסביר: "אני מעדיף להיות איש תקשורת שבודקים אותו על פי העבודה שלו, ולא על פי השייכות המפלגתית שלו. באיזשהו מקום חשבתי על זה אחרי שאנשים פנו אליי, כי צריך גם להתחשב בכבוד של האנשים שפונים אליך.

אין לי את הממזריות להחליף גוונים לפי הצורך, אני לא יכול וגם אני לא מצטער שלא התמודדתי. למרות שהייתי יכול להיות מודל של ראש עיר ערבי ראשון בעיר שהיא לא ערבית במובהק".
נראה שקסמו הייחודי של בהלול פג בקרב הציבור היהודי. לא מדובר רק בהפסקת עבודתו ברשות השידור ב-2005 אלא בהתבטאותו בנוגע למשט הנשים הלבנוניות לעזה. בהלול מגיש תוכנית אקטואליה בתחנת הרדיו הערבית האזורית "רדיו א-שמס", בעלת רישיון של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.
 
בתוכניתו שיבח בשיחה בשידור חי, בחודש יוני את פעילותה של מארגנת המשט, סאמאר אל חאג', הנשואה לקצין בדרגת אלוף בשב"כ הלבנוני, שנכלא לארבע שנים באשמת מעורבות ברצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. בנוסף, בני הזוג אל-חאג' נפגשו בעבר עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, והודו לו על שעמד לצדם במהלך תקופת המאסר של הבעל. נראה ששיחה אחת, בה נאמרו פחות ממאה מילים, שינו תודעתית את כיוון המחשבה של לא מעט אזרחים יהודים בישראל כלפי בהלול. קונצנזוס של עשרות שנים נשבר.

תיבת פנדורה

לדבריו, הבורות של הציבור היהודי, חוסר הפתיחות, חוסר הסובלנות, אי היכולת לקבל דעה שונה והאטימות - פגעו בו. הוא לא צפה שהפער בין דעתו לבין הדעה הרווחת כל כך גדול. "התחושה היא שכל אמירה אחרת מתקבלת בכל כך הרבה אנטגוניזם, עד כדי כך שזה הפך לשיחה במדינה במשך שבוע שלם - מה אמר זוהיר בהלול בעניין שהוא מבחינתי טריוויאלי", הוא מתפלא. שכן, מבחינתו, כל משט של עזרה לילדים חולים או משט של שלום יתקבלו בברכה, ללא קשר לנטיות הפוליטיות ולאידיאולוגיות של מארגניו.

"ברגע שמארגנת המשט דיברה על העברת תרופות לילדים חולי סרטן ולנשים, אני איתה עד סוף הדרך, ולא מעניין אותי מי בעלה - מקורב לזה או לא מקורב לזה", הוא מתעקש. "אני גם לא בדקתי ולא ידעתי, וגם אם הייתי יודע, זה לא כל כך רלוונטי לעניין, אבל לפחות הייתי מזכיר את זה".
"לא ידעתי את עוצמת הדציבלים", הוא מנסה להבין, "הרי אני כל הזמן מדבר על פער שנות אור בהבנת האחר בין שתי התרבויות. כלומר, הערבים מכירים את התרבות היהודית, אבל היהודים עושים הדרה, הם מדחיקים את הצורך להבין משהו מהתרבות של הערבים הפלסטינים".

התקרית המילולית המזערית הזו בין בהלול לציבור היהודי בישראל פתחה אצלו תיבת פנדורה כלפי החברה היהודית, שהייתה נעולה בשם הדו-קיום. "בחברה הישראלית ישנה תופעה של הסתגרות", הוא טוען. "זה גורם לישראל, אגב, להיות מוקצה מחמת מיאוס בעיני העולם, כי כשמסוגרים הופכים להיות שבויים בתוך הקונספציה. לא פתוחים, לא קשובים, ומתייצבים נגד כולם".

בהלול: "אם עכו לא הייתה עיר מעורבת, היה צריך להמציא אותה ככזאת"
תצלום : מורן חלפון

"החברה, הממשלה, המדיניות הישראלית מסוגרת בתוך עצמה. היא לא מותירה חריץ כדי להתחבר לעולם, ולשמוע את פעימות הלב של האחרים. פעם ישראל שלטה ללא מצרים בתודעה העולמית, היום גם אם ישלחו מאות נציגי שירות החוץ הישראלי הם לא ישפיעו, כי הסחף שטף את כולם. בנוסף, אני תמיד טוען שמדיניות ממשלה היא לא תורה מסיני. על מדיניות אפשר לחלוק, זה לא חוקה שמפירים אותה או ערך עליון מבחינה מוסרית אנושית מצפונית. אם מישהו אומר לי 'אני בא לעזה, למרות שיש סגר, עם המשט כדי להביא תרופות', אני בעד. ולמרות שלא העמדתי את עצמי בדילמה הזו, יכול להיות שהייתי מצטרף למשט כזה, לא יודע". הקיפוח של רשויות המדינה כלפי אזרחי ישראל הערבים, לעומת היהודים, אם במודע ואם לאו, קיים מאז קום המדינה.

החל מרמת תשתיות הביוב הירודה בישובים הערבים, וכלה בהקצאת משאבים לחינוך בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים והתיכוניים של המגזר. לא מדובר בתופעה חדשה ו"כל הזמן היו בעיות", מודה בהלול. אולם, "התחושה שבתקופה האחרונה יש יותר בעיות היא מכיוון שישנו שחקן מרכזי מאוד חשוב בסוגייה - התקשורת שחושפת, מגלה ומביאה את הסוגיות האלה לדיון ציבורי.
בנוסף, החברה הערבית הפכה משכילה עם השנים, יותר מודעת לצרכיה ולמעמדה הנחות. המאבק האזרחי הפך למאבק יותר משכיל, יותר מושכל, יותר בגובה העיניים. יש היום יותר פרופסורים במגזר הערבי, יש יותר דוקטורנטים, יותר סטודנטים, יותר בעלי מעמד, שהם מעצבים את עולמו של המיעוט הערבי במדינה, מה שלא היה פעם".

הכנסת הפכה גזענית

למרות זאת, בהלול לא חוסך ביקורת על המצב החברתי בישראל גם מהחממה שבה גדל. "כלי התקשורת, גם כן, הם חלק מהעניין של ההסתגרות, שלא יהיו אי הבנות", הוא מבהיר. "גם התקשורת בישראל מנסה להשמיע מוסיקה שמתאימה לאוזניים של היהודים. אבל היום אפשר לחבור כמעט לכל העולם, ויש תחנות שידור שמביאות את הדילמות הכי קשות. אם זה לא בישראל, אז זה במרחב". גם אין לו כל ספק, שהכל תלוי ביהודים, לטוב ולרע. "הכנסת הופכת להיות יותר, אפשר להגיד אפילו גזענית. נחקקו חוקים שהם במודע אנטי ערביים, שפוגעים במיעוט הערבי בישראל, וזה מקצין את העמדות של הציבור הערבי".

במהלך הראיון בהלול מקבל ארבע שיחות טלפון. לחלקן הוא עונה בערבית, ולחלקן בעברית. באחת מהן הוא סיפר על אירוע ההשקה שהתקיים ב-15 בספטמבר בתל אביב לאנציקלופדית הכדורגל החדשה שהוא וחבריו ה"יהודים", כהגדרתו, עבדו עליה בשנים האחרונות. אולם, בכולם, כמו גם בראיון, מכנה משותף אחד. כשבהלול אומר "ישראלים" הוא מתכוון למגזר אחד - היהודי. קצת אבסורדי. "זה קורה אולי בשל העניין התת הכרתי שלי", הוא מסביר, "אנחנו לא מספיק ישראלים בזכויות שלנו. יכול להיות שאני לא מחשיב אותנו מספיק ישראלים".

בהלול: "היהודים מדחיקים את הצורך להבין משהו על התרבות הפלסטינית"
תצלום : מורן חלפון

לדעתו, בעיית ההגדרה האזרחית במגזר הערבי היא לא אינדיבידואלית אלא יותר כללית. כזו שמכסה כמעט 20 אחוזים מהציבור הערבי בתוך ישראל. והוא מסביר: "אני מסתובב במדינה, תודה לאל, משדר בעברית ובערבית, ויוצר שיח מאוד נוקב בבתי ספר ישראליים, יהודיים, אותי מקבלים גם אם יש מחלוקות על דבריי כי מכירים אותי מעולם שהוא טוב, מבחינתו של המאזין, של המקשיב, מעולם הספורט. תמיד זוכרים לי את תקופת החסד הזו. אבל האם הערבים בישראל מספיק ישראלים כדי שיגדירו את עצמם כישראלים או האם מספיק נותנים להם להרגיש שהם ישראלים? אז לא. לכן, כשאני אומר ישראלים אני מתכוון ליהודים, ואני מוציא מכלל העניין את הערבים, כי לצערי הרב אין להם מספיק סיבות להתהדר בישראליות".

עד לפני שתי עונות, קולו של בהלול נשמע מדי שבת ברשת ב' של קול ישראל עד שהסתיים תוקף הזיכיון של שידורי ליגת העל בכדורגל לתחנה. אז, התוכנית "שירים ושערים" עברה למתכונת של דיווח מהאולפן בלבד, ובהלול עבר לרדיו ירושלים. אך ההיסטוריה התקשורתית שלו לא מסתכמת רק בשידור משחקי כדורגל. תוכנית התחקירים "בין האזרח לרשות", שקיבלה את הכינוי בשנות ה-80 "תוכנית הטלוויזיה בערבית המקבילה לכלבוטק", הייתה מאוד פופולרית באותה תקופה. עד כדי כך שבהלול כונה "רפי גינת של הטלוויזיה הערבית".

פרצה גבולות

בנוסף, בהלול הגיש באמצע שנות ה-80 את התוכנית "נקודת מוצא" ובתחילת שנות ה-90 את התוכנית "דרדשאת". הראשונה אירחה אורחים מכובדים מהצד הערבי והיהודי, ביניהם שחקני תיאטרון, רופאים, משפטנים, שחקני כדורגל. השנייה עסקה בנקודות שהחברה הערבית לא נגעה בהם בפומבי, כמו גילוי עריות, בחורות ערביות שהתדרדרו לזנות, לסביות, חולי איידס. "נקודת מוצא" עשתה היסטוריה כשהייתה הראשונה בעולם הערבי שדיברו בה ערבית ועברית בו זמנית. על התוכנית קיבל בהלול את "פרס הלורד זיו", על מצוינות וחידוד הסוגיות הערביות-יהודיות במדינת ישראל.  

"אנשים חיכו לתוכנית הזו", הוא נזכר בימי "דרדשאת". "קיבלתי המון פידבקים ברחוב, בדיוק כמו האפקט של התוכנית 'בין האזרח לרשות'. זו הייתה תוכנית שפרצה גבולות. הייתה לי אג'נדה כשהתחלתי בתוכנית - אני הולך לפרוץ את הגבולות בעניין הזה, ואני חושב שהובלתי אג'נדה חדשה בחברה הערבית". מבין הנושאים הבוערים שבהם עסקה התוכנית, בהלול נזכר בפניית בחורות ערביות למשרדי שידוכים ישראליים, במקום להסתמך על שידוכים דרך קרובי משפחה, בבחור שחולה איידס ובסרט על בחורות ערביות שהתדרדרו לזנות. לדברי בהלול, הבחור חולה האיידס "זעזע את אמות הסיפים של החברה הערבית".

בשנות ה-80 כינו אותו רפי גינת של הטלוויזיה בערבית
תצלום : מורן חלפון

למרות ההצלחה והאהדה במגזר הערבי לתוכניותיו, ברשות השידור לא אהבו אותן. בשנת 2000 הובטח לו שישדר את משחקי אליפות אירופה בכדורגל שהתקיימו באותו קיץ. אולם, הוא לא נסע עקב פוטש, כהגדרתו, שעשו לו ברשות השידור וב-2005 פרש. חמש שנים לקח לו לגבש את ההחלטה, בעיקר עקב היחס של רשות השידור לתוכניות בערבית כאל בן חורג, לדבריו. בהלול, שלא קיבל את החופש להעלות לסדר היום הציבורי את הסוגיות הבוערות למגזר הערבי בישראל, התבקש להנחות תוכניות שעסקו באמנים בערוץ 33 הנידח, אותו מגדיר בהלול "גטו". "בבית שלי, במבצר שלי, במעוז שלי לא הייתה לי אפשרות להביא לידי ביטוי את החזון והיכולות שלי, ולאט לאט נכלאתי בתוך האולפן, כי לא היו תקציבים", בהלול מסביר.

"הנחיית והגשת תוכניות של אמנים לא היו לרוחי, אבל עשיתי זאת בשביל לעבוד, ולהיות חלק מהעניין".
עם זאת, בהלול לא נעלם לגמרי. הוא עדיין משדר, מלמד ובועט. בנוסף, הוא  מרצה בנושאי תקשורת ב"מכללת עמק יזרעאל", ובעבר הרצה בקורס פרטי לתקשורת ספורט "כתבים ושדרי ספורט", אותו ריכז שדר הרדיו, בני פייסיק. לטלוויזיה יחזור בתנאי אחד: אם יקבל תוכנית עומק משפיעה בפריים- טיים. "אני שייך לדור שלא נעזר לא בסוכנים ולא בפניות, אני בן אדם שאם רוצים אותי, יודעים את הטלפון שלי, פונים אליי. זה לא עובד בתקופה הזו, אבל אני כזה", טוען בהלול. "לכן, אני מפחית מהסיכויים שלי להשתלב בשידורים של הספורט. אני גם לא איש בידור אלא איש של עומק".
 
מייסר את המשפחה

אבל הוא גם יודע ש"אין סיכוי לדברים האלה. העניין הוא שערבי לא יכול להתמקם בפריים-טיים בישראל", לדבריו. "אני לא אומר שבכלל אין נגיעות במה שקורה בתוך המגזר הערבי. זה יכול להיות בכתבה, פה ושם, אבל במהות העניין זה לא יכול להתקיים לאורך זמן, לצערי הרב. מקומו של איש יצירה ערבי בתוך ההוויה הישראלית, בתוך הפריים-טיים לא קיים, וגם לא יתקיים". לדעתו, גם אין סיכוי שזה ישתנה "בשל העניין המאוד אקוטי, קריטי אפילו, שבדרך כלל השידורים באים לספק את רצונותיו של ההמון, ואי אפשר, בשביל עניין אידיאולוגי או עקרוני לכפות את עצמך כנגד הסיכויים, כנגד משאלות הלב של האנשים. אחרי 62 שנה, החברה בישראל עדיין איננה סובלנית דיה כדי לקבל דמות שתהיה חלק מעיצוב דעת הקהל מהצד הערבי".

"שמו את "עבודה ערבית" בפריים-טיים, אבל היא סובלימטיבית, מאוד מעודנת לראש היהודי, מאוד סחבקית, אז זה לא זה. מצד אחד, היא פריצת דרך מכיוון שהיא בפריים-טיים. מצד שני, היא לא נוגעת בנקודות שיכולות לזעזע".
בהלול יצא מהשידור הטלוויזיוני, אבל את השידור הטלוויזיוני אי אפשר להוציא מבהלול. "כשאני רואה אירוע ספורט, אני מרגיש שאני חלק ממנו, אני גם משדר בלב, מה לעשות", הוא מודה, "אני מאוד ביקורתי וזה הופך אותי לצרכן לא רגיל. במקום להתרווח על הכורסה וליהנות, אני הופך למבקר, ואני גם מייסר את המשפחה שלי, ואת כל אלה שיושבים סביבי".

למרות השרב והלבוש האלגנטי, הוא לא יכול שלא לבעוט בכדור
תצלום : מורן חלפון

"יש הרבה מקומות לשיפור", הוא טוען. התקשורת היום היא מאוד קליפית, הערבוב בין בידור לבין חדשות הופך להיות חלק בלתי נפרד מהליין-אפ של מהדורת חדשות, לא תמיד יש עומק. אבל לדעתי, נוצר איזשהו בסיס של עיתונאות בספורט. לא הכל מריחות, למרות שהרוב זה מריחות, לא הכל בידור, למרות שהרוב בידור. רואים שיש ניסיונות ליצור איזושהי אווירה או אמירה עיתונאית בתוך העשייה, שזה אומר שאנשים כבר מבינים שעיתונאות היא לא רק מריחה ולא רק יח"צנות, אלא גם באמת אמירה לעומק. זה רק נוטע בלבבנו את התקווה שאולי באמת העיתונאות תגבר בסוף, למרות שהמגמה לחלוטין מוכיחה אחרת". 

הקריירה של בהלול כעיתונאי וכשדר ספורט קשורה כמו חבל לטבור לימיו כשחקן כדורגל בקבוצת בני עכו. וזאת, מלבד אהבתו הרבה לעיתון "חדשות הספורט", כקורא וככתב, לעבודתו בעיתון "אל- אנבא" ולמבחנים ולהשתלמות הכתבים שעבר בהצלחה בתוכנית הרדיו "שירים ושערים" כשהפועל עכו עלתה לליגה הלאומית (אז הליגה הראשונה) ובשידורי הטלוויזיה בערבית. מספיק לראות אותו מקפיץ כדור רגל על הדשא במגרש הכדורגל הישן בעכו. נראה שהמגע עם הכדור נמצא בעורקיו עד כדי כך, שאפילו החום הרב ששרר שם, צום הרמדאן ולבושו האלגנטי לא עצרו בעדו. "זה השער בו הבקעתי את מרבית השערים שלי", מחייך בהלול ומצביע על השער הצפוני במגרש. 

להירפא מהחיידק

34 שנים חלפו מאז לבש בפעם האחרונה את מדי בני עכו, בה שיחק מגיל 17 עד 25, "עד שנקלטתי טוב בטלוויזיה ואז פרשתי". אולם, הזיכרונות מהימים ההם עדיין צרובים עמוק בראשו. ימים, אותם הוא מכנה בחיוך "התקופות הכי יפות בחיים שלי". "הייתי שחקן טכני", חוזר בהלול לימיו כנער, "עקב כך הייתי טיפה פחדן, ולא הפקתי מעצמי הרבה. לשחק כדורגל זה לא רק חיידק, זה הופך להיות החלק המרכזי בהוויה בחיים. אני זוכר את עצמי מקפיץ את הכדור, משחק כדורגל ולא משנה איפה, כמעט בכל נקודה בעכו".

כשהתקבל לעבודה בטלוויזיה, היה חייב בעל כורחו, לפרוש מכדורגל. להירפא מהחיידק. הרי קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשלב מגורים בירושלים, עיר מגוריו אז, לאימוני כדורגל בעכו. מעשית, לא הייתה צריכה להיות לבהלול בעיה להיפרד מהכדור ומהדשא. בני עכו שיחקה אז בליגה ב'. כך, שעל אימונים הוא יכול היה לוותר, ולהגיע רק למשחקים. הדילמה הזו קרעה אותו נפשית, אך בסופה החליט - אני פורש. הוא מסביר: "משכתי עונה נוספת, שיחקתי בסופי שבוע כשהייתי חוזר לעכו, בלי להתאמן. אבל לאט לאט ראיתי שזה לא זה".

בהלול: "חורה לי שמגיעים רק 80 אוהדים, זה פשוט לעג לרש". מגרש הכדורגל הישן בעכו
תצלום : מורן חלפון

אלא שבהלול לא היה רק שחקן מן המניין בבני עכו. בית היתומים בחיפה שניהלה אימו, עיצב את אופיו. בעקבותיו נקרא בפני חבריו לקבוצה גם "אוסטאז" או בעברית, מורה. ב"קבוצה קשה מבחינת הפסיפס האנושי", כהגדרתו, כיוון בהלול את חבריו שעולמם חרב עליהם, שבאו מבתים קשים, ממשפחות שצרכו סמים, ממשפחות שיחסי ההורים בהם היו מעורערים, והילדים שילמו את המחיר וישנו בנמל או ברחוב.

"הייתי עוף זר, עוף מוזר בתוך הקבוצה הזאת", הוא אומר, "כולם אהבו אותי, וכיבדו אותי. היה לי מגע עם אנשים כאלה כי גדלתי בבית היתומים, ותמיד פרשתי את חיבתי, תמיד היו מקבלים את דעתי. הייתי גם שחקן וגם המנהל הרוחני של הקבוצה".
מהמגרש הישן בעכו נשארו היום רק כר דשא, שערים, גדרות, חומה צפונית, שני מבנים של חדרי הלבשה ומשרדי הנהלה. היום מתאמנות ומשחקות בו רק קבוצות מחלקת הנוער של הפועל עכו. מסביב חפירות של "רשות העתיקות" ובתים פרטיים של תושבי העיר.
 
כחצי עשור חופרים שם. הטריבונה המערבית, כמו גם עמדת השידור שהייתה במרכזה, נהרסו. הקבוצה הבוגרת של הפועל עכו, שעלתה בעונה שעברה לליגת העל, נאלצת לנדוד לאצטדיון "גרין" בנצרת עילית. לא בדיוק בית כמו שהיה יכול להיות לה בעכו. נראה כי העלייה הגיעה מוקדם מהצפוי עבור תושבי העיר חובבי הכדורגל ואוהדי הקבוצה. האצטדיון החדש שנבנה ב"מבואות העיר", להגדרת בהלול, עדיין לא מוכן. "הייתי מעדיף שהעלייה תבוא בדיוק כאשר עכו תוכל לארח בתוך העיר את המשחקים", אומר בהלול, "אז, האווירה תהיה אחרת, המגרש יהיה בוודאי מלא. מאוד חורה לי שלמשחקים הביתיים של עכו מגיעים 80, 100 איש, זה לעג לרש".

חיבור מאגי

חבל לו מאוד על כך שהקבוצה לא מתבססת על גרעין מקומי. "שיש חמישה זרים, תשעה ישראלים שגרים מחוץ לעכו, ואולי אחד או שניים רק מעכו, זה לא יוצר את החיבור המאגי הזה בין הקבוצה לבין הקהילה". ובהלול חוזה: "עם בסיס של מקומיים, ועם אירוח באצטדיון בעיר, הפועל עכו תהיה במרכז טבלת ליגת העל ומעלה. בלי אצטדיון - עכו תילחם על קיומה, ותהיה מלחמת הישרדות. אם היא תישאר בליגת העל בסוף העונה, זה יהיה הישג גדול. בעונה שעברה היא נשארה בדקה האחרונה וזה היה הישג מעולה".

עכו עלתה לליגת העל הרבה בזכות שינוי מבני הליגות - הגדלת הקבוצות בליגת העל והלאומית ל-16 מ-12, וביטול הליגה הארצית. שכן, לולא ההחלטה של יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון, נראה כי עכו הייתה ממשיכה לדשדש גם כיום בליגה השנייה. למרות זאת, בהלול, כמו לא מעט כתבי ופרשני ספורט, לא חוסך את ביקורתו מלוזון. "אני בטוח שיש לו רצון, אבל אני לא רואה שיש מהפכה בכדורגל הישראלי, ואם הוא האיש שיוביל למהפכה", הוא אומר, "היה לו מספיק זמן, ויש לו עדיין זמן כדי להוביל, והכדורגל בישראל זקוק למהפכה. לא רק לבנות פרויקט פה, פרויקט שם, כי את זה כל אחד יכול".

"הוא חייב לנסות ולהפיח חיים אמיתיים בכדורגל, שהוא פחות או יותר דורך במקום, אני לא רוצה להשתמש במילה גוסס. בתפקיד הזה צריך איש אופרטיבי, והוא כזה. אבל צריך גם איש עם שאר רוח, עם חזון, עם יכולת לאמוד את הפעילות של היום במגע עם העתיד, ליצור איזושהי אינטראקציה בין מה שעושים היום לבין עוד עשר שנים, כדי להוציא את הכדורגל מהדריכה במקום".
 
5 שחקנים זרים, 9 ישראלים, ורק 2 מקומיים. האיצטדיון החדש בבנייה
תצלום : מורן חלפון

בהלול גם מוחה על מינוי אחיינו של לוזון, גיא, לתפקיד מאמן הנבחרת הצעירה. "אם אבי לוזון היה איש של שאר רוח, שיש גם בקרבו מעט רגישות כלפי הציבור, כלפי אמות המידה הערכיות של הפעילות שלו, הוא היה צריך לרדת מהסיפור הזה", טוען בהלול. "יכול להיות שגיא לוזון הוא מאמן מצוין, וגם יוביל את הנבחרות. אבל צריכה להיות רגישות ציבורית בקרב ה'ראיסים', אחרת אנחנו מדינה של עולם שלישי".

ענף הכדורגל בישראל נמצא בירידה בשנים האחרונות. אומנם, מכבי חיפה והפועל תל אביב די מצליחות במפעלים האירופאים בשנים האחרונות, אך רמת המשחקים בליגת העל, וזו המקצועית שמוצגת בנבחרת הבוגרת מציירות תמונה שונה לגמרי. עגומה יותר. "הכדורגל זה השתקפות של החברה בישראל", מנסה בהלול להסביר את המגמה, "החברה בישראל רוצה לקצר דרכים, בכדורגל אין קיצורי דרך. החברה בישראל רוצה להתפנק, בכדורגל יש עבודה קשה. אין בנייה לעומק, הכל 'חפלפ' ובכדורגל צריך לבנות תשתית. רמת החינוך וההישגיות בישראל יורדת עם השנים, אז לא כל שכן, קל וחומר הכדורגל בישראל". 

ובכל זאת, בהלול ושני חבריו השיקו לפני כחודש את האנציקלופדיה הראשונה של תולדות הכדורגל בישראל במאה השנים האחרונות. ההשקה התקיימה עם ארגון השחקנים בתל אביב. באנציקלופדיה שלושה כרכים: תולדות משחקי הליגה מאז ועד היום, משחקי הגביע והנבחרות - הבוגרת והנוער, כולל משחקי הבוגרת במונדיאל במקסיקו ב-1970 - והכרך השלישי כולל מועדונים ואישים, לפי קריטריונים, לא כל אחד נכנס. התנאי: 25 הופעות בינלאומיות, ומועדון ששיחק בליגה הגבוהה. כי "הרי אי אפשר לכלול את הכל. זו אנציקלופדיה שכוללת פרטים, נתונים, סטטיסטיקות, פעילויות. עבדנו עליה כמה שנים. זו אנציקלופדיה שצריכה להיות התנ"ך של כל מי שעוסק בכדורגל הישראלי".

היונים שהשתעשעו בטיילת הקטנה מול ביתו של בהלול עפו לדרכן ככל שהתקדם הראיון. על ספסל סמוך ישבו שני מבוגרים ממוצא ערבי. בהלול קם, לחץ ידיהם, שאל לשלומם. "אין לי היום מגע עם החברה כמו שהיה לי פעם, אבל כשצריך מוצאים אותי, ואני מוצא אותם", הוא מציין בסיפוק, "עד היום אני עיתונאי, אבל היום אני יותר מעלה את הסוגיות האלה מאשר מטפל בהן באופן אישי. אני עדיין נתפס כאומבודסמן בתוך המגזר הערבי, ואנשים פונים אליי כי יודעים את פרופיל החיים שלי שאני תמיד עסקתי בזה, אבל פחות, בהחלט פחות".

כל תקרית קטנה בין התושבים, עלולה להבעיר עיר שלמה
תצלום : מורן חלפון

דו קיום זוהי משאלת ליבו של בהלול. לא רק בעכו אלא בכל מדינת ישראל, והוא מאמין בכוח של הספורט לאחות קרעים. "כדורגל זה המשכן הכי טוב, האכסניה הכי טובה, גם החיים המשותפים הם חיים משותפים אחרים", הוא מציין, "אין קבוצה ערבית שאין בה יהודי וכמעט אין קבוצה יהודית שאין בה ערבים. אמרתי כמעט בגלל בית"ר ירושלים, אבל שחקן ערבי גם יגיע לשם".

זוהיר? לבית"ר? זה לא נשמע הגיוני. שכן, האוהדים הקיצוניים והגזעניים של הקבוצה המהווים מיעוט בקהל הבית"רי, קובעים את היחס. "יש לי תחושה שבסופו של דבר זה יקרה, למרות שהחברה בישראל הופכת יותר ויותר ימנית", הוא ממשיך להיות אופטימי. "המציאות בספורט היא מציאות של ערבים ויהודים ביחד, בנבחרת הכדורגל תמיד היו שחקנים ערבים, ואף אחד לא הרים גבה, לא השתאה, לא מחה, מלבד אולי מחאתו של יהודה קירט בשנות ה-80 נגד ג'ימי טורק וזאהי ארמלי, שלבשו את מדי נבחרת ישראל ולא הזדהו עם ההמנון.

"אבל זו הייתה אפיזודה חולפת, והוא הותקף אז וירד לצלליות של החיים, והחיים היו יותר חזקים. הוא העלה נקודה שלא מצא לה הרבה אוזניים ערבות בצד היהודי", הוא שולח לאוויר משפט אופייני בקישוטיו וסלסוליו.
"באירועי אוקטובר 2000 השחקנים היהודים בקבוצות הערביות היו היחידים שפקדו את המגזר הערבי, והיו כאלה, ואינני יודע מה הן הדעות הפוליטיות והאידיאולוגיה הפוליטית שלהם, שבשל החיים המשותפים עם הערבים ערכו ביקורים לנחום אבלים אצל משפחות שאיבדו את יקיריהם. זה יוצר מודל אולי אלטרנטיבי של חיים שיכולים באמת להיווצר, אבל הם לא נוצרים בשל דעות קדומות, בשל חוסר סובלנות, בשל אי פתיחות".

אנחנו חוזרים לתל אביב. בהלול נשאר עכשיו בעכו, מצפה לטוב, מצפה לטלפון שיצלצל, מצפה לעתיד של חיים משותפים באמת. שואב את כוחותיו מאופטימיות בלתי נלאית, שנסדקת מדי פעם, שחוטפת מכות כל הזמן, ולאחרונה חטפה מכה אחת יותר מדי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. שאפו
מור 21.10.2010
 
 
2. ארוך, מייסר ומיותר
חביב 17.11.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©