הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הזיכרון ושברו
 
15 שנים חלפו מאז רצח רבין, וענבר בר-יהודה מנסה לארגן את רגשותיה ולהבין מה קרה מאז
מאת ענבר בר-יהודה | 01.11.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


זאת כבר הטיוטה השלישית שלי. כתבתי תחילה על יצחק רבין האיש, מי הוא היה ומה הוא עשה
, אך זה נראה לי מאוס. ניסיתי לכתוב על רבין המיתוס והאגדה, ועל הזיכרון הקולקטיבי שהפך אותו בעיני רבים לאיש רם מעלה, לעמוד האש שלפני המחנה. ניסיתי גם לכתוב על ההסתה והאלימות שהובילו לרצח, וגם על מה שקרה ב-4 בנובמבר 1995 כנקודת אל חזור ברמת האלימות בישראל.

בכל פעם צצה מולי שאלה עקשנית שסירבה להרפות: יום הזיכרון לרצח רבין? למה? מה אנחנו רוצים לזכור? מי היה רבין? את סיפורו של איש שהיה ואיננו? שעשה, פעל, רצה וחלם בשביל כולנו על עתיד טוב יותר, אבל נרצח בשל כך? או שמא אנחנו רוצים לזכור את האלימות, את הרוע והשנאה שהופנו כלפיו בזמן שמנהיגי הימין עמדו מנגד וצפו בהמון הגואה? הרי כולם טוענים שהכתובת הייתה על הקיר. אריה כספי ז"ל, שהיה בזמנו עיתונאי ב"הארץ", כתב שבועיים לפני הרצח: "'רבין בוגד' הוא ביטוי שיכול להביא מישהו מהמאזינים של הימין לחסל את החשבון עם הבוגד. כל מי שמשתמש בביטוי יודע זאת".

והיו אלו שהיו על המרפסת בהפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, ובהו בעדר הענק של האנשים הקוראים "רבין בוגד" ו"רבין רוצח". מה אנחנו רוצים לזכור? את הדרך לשלום שלא תחזור? את הסיכוי שאולי היה לנו ונגוז ביריות אקדח והודעה דרמטית של איתן הבר שנחרטה בראשו של כל ישראלי שפוי?

בעיני זהו יום אבל לאומי על מה שיכולנו להיות וכנראה לא נהיה לעולם
תצלום : מורן חלפון

אלפים יצאו לכיכרות לבכות
אחרי הרצח. הם בכו על אובדן האיש, על אובדן הדרך, על האלימות, על ההסתה. הצטערו ובכו. קראו להם "דור הנרות". כביכול, גם אני חלק מהם. בפועל, הייתי בכיתה ג', ואני לא באמת זוכרת הרבה, מעבר לתחושת עצבות כללית שהייתה במדינה. ככל שגדלתי כך גם השתנו ההקשר והתוכן של היום הזה. בשנים הראשונות הוא עסק במי היה האיש. אלו היו השנים שקיבעו את גדולתו. למדנו את ההיסטוריה של רבין, קראנו את הנאומים והוסבר לנו מה היו מטרותיו.

אחר כך, התכנים עסקו בדרך שהייתה ואיננה, בסיכויים לשלום שנגוזו, ברבין הלוחם שהניח את נשקו ובחר ללכת בדרך הקשה ולהילחם על השלום. לאחר מכן דיברנו על דמוקרטיה, על גבולותיה, על הסתה ועל אלימות. הזכרנו כיצד הרצח שבר את חוקי הדמוקרטיה
.
ועכשיו? אני כבר לא יודעת מה עוד אפשר לזכור. איך עוד אפשר לקבע את המיתוס? רבין נחרט בזיכרון הקולקטיבי של רבים כאיש טוב שלחם לשלום ללא פשרות. רבין נרצח בגלל הדרך שבה הוא הלך, ולכן בהירצחו מת לא רק האדם אלא גם החלום.

רצח רבין היווה נקודת אל חזור בחברה הישראלית. אנחנו, אזרחי ישראל, איפשרנו את המצב שהביא אותו. אנחנו עמדנו מנגד כשפורסמו כתובות הנאצה והשנאה. ואולי כן למדנו משהו מרבין. למדנו על האמונה בצדקת הדרך, ועל הגבולות שכל אחד צריך להציב לעצמו כדי לשמור על הדמוקרטיה. אבל בעיני, יום הזיכרון הוא יום אבל לאומי על כל מה שיכולנו להיות וכנראה לא נהיה לעולם.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©