הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סליחה, מחילה וכפרה
 
עם מסר חברתי נוקב שלא מותיר את הצופים אדישים, אין פלא שהגרסה הקולנועית ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מצליחה לרגש. רחל טליאז מהמרת על השתתפותו בחמישיית הגמר באוסקר
מאת רחל ביו | 10.11.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


בטקס פרסי אופיר האחרון הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה הזוכה הגדול
, כשגרף חמישה פרסים, כולל הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט. זו רק סיבה אחת מתוך כמה שגרמו לי לצפות בו. הרי אם הם החליטו, סביר להניח שיש דברים בגו. סיבה נוספת היא היכרותי עם ספרו של א.ב. יהושע, עליו מבוסס הסרט. הספר, בעל אותו השם, הוא אחד הטובים והמרגשים ביותר שקראתי. כשנכנסתי לאולם הקולנוע הקטן, וראיתי את השורות מלאות לגמרי, הבנתי שבחרתי נכון.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מתאר את סיפור קבורתה של יוליה פטרקה, עובדת זרה שנרצחה בפיגוע בירושלים, וגופתה שוכבת ימים ארוכים בחדר מתים אפרורי בלי שאיש בא לזהותה. בין חפציה נמצא תלוש משכורת של מאפייה, והדבר מוביל לכתבת ענק במקומון הירושלמי. בעלת המאפייה (גילה אלמגור) המזוהה בשם "האלמנה", מבקשת מהממונה על משאבי האנוש ללוות את גופת העובדת הזרה לקבורה נאותה בארץ מולדתה, על מנת לכפר על המחדל הנורא ולהציל את שם המאפייה. הממונה (בגילומו של מארק איווניר המעולה) שנמצא בעיצומו של הליך גירושין מתמשך, נאלץ להסכים.

למסע הצלב והכפרה של הממונה מצטרף עיתונאי בגילומו של גורי אלפי המפתיע לטובה, על מנת לכתוב כתבת המשך. שם, בארץ מולדתה של פטרקה, הם פוגשים את הקונסולית הישראלית ואת בעלה, סגן הקונסול. הם גם מכירים את בעלה לשעבר של יוליה ואת בנה הבעייתי. רק שאר בשר יכול לחתום על תעודת הקבורה, מודיעה להם הקונסולית, וכאן מתחילה תסבוכת בירוקרטית. הן הגרוש והן הבן שהינו קטין אינם מורשים לחתום על התעודה אלא רק הסבתא, אמה של פטרקה, שגרה בכפר מרוחק. החבורה - הכוללת את הממונה, העיתונאי, סגן הקונסול ובנה של העובדת - יוצאת למסע במחוזותיה המושלגים של רומניה אל עבר כפר נידח אשר נמצא "לא במזרח ולא במערב", כפי שהוא מתואר על ידי הקונסולית.

מסע צלב שנועד לכפר על מחדל נורא. קונסולית, ממונה ועיתונאי תקועים באמצע הכלום
תצלום : מתוך הסרט

המסע אל הסבתא כולל רגעים רציניים וחשובים לצד סצנות הזויות ומצחיקות. למשל, כאשר תופס את החבורה שוטר שקובע בהליך משפטי מזורז ומפוקפק כי לנהג נשלל הרישיון לפני חמש שנים, ושהחבורה עצמה היא שודדת קברים משום שהתאריך על תעודת הקבורה של פטרקה פג לפני יומיים. או כאשר הם מגיעים לבונקר תת קרקעי מימי הצבא הקומוניסטי, נשארים בו ימים אחדים כי הממונה חלה לפתע במחלת מעיים קשה ויוצאים ממנו אל הכפר של הסבתא בנגמ"ש צבאי ישן. הסצנות הקומיות משולבות בהתאמה בסצנות הרציניות ולא פוגעות באמינות הסרט, בעומקו ובמסר שהוא מעביר.

הסרט מספר על מצוקתם של העובדים הזרים הנראים ולא נראים, שהחברה הישראלית, ובראשה הממונים והמנכ"לים, אינה תמיד מודעת לקיומם. הוא שם דגש מיוחד על היחס שבין הסרבול המרגיז שבבירוקרטיה לבין הכרחיותה לאנושיות ולמוסר. מישהו חייב לחתום על התעודה, אך חייבים לעשות זאת ברגישות, כי מדובר במשפחה אבלה. עצם העובדה שכל הדמויות מזוהות על פי תפקידן או מעמדן - הממונה, העיתונאי (המכונה גם הנחש), האלמנה, הקונסולית, הבן ושאר הדמויות מלבד העובדת המתה המזוהה בשמה, מחזקת טענה זו. התסריטאי נח סטולמן, והבמאי ערן ריקליס מצליחים להעביר מסרים אלו בצורה נגישה ורגישה.

מסעו של הממונה מזכיר במקצת מסע צלב. הוא מנסה לכפר על טעות שנעשתה בתום לב, ולשם כך שם את חייו ומשפחתו בצד ומקדיש את כל כולו לשליחותו. אך זהו מסע צלב הפוך - מירושלים לאירופה הקרה, שבסופו הוא נותן לסבתא תליון צלב קטן ומוזהב שענדה בתה. מסע הצלב הזה אמור לנקות אותו מחטאיו. זהו מסע של מחילה, כפרה וטיהור מחדש. כאשר הממונה מבריא ממחלת המעיים הוא קם כאדם חדש. המחלה מטהרת אותו ומאפשרת לו לצאת לחלקו השני של המסע כשהוא נחוש בדעתו והרבה יותר ממוקד.

אי אפשר להתעלם מהשחקנים ובראשם מארק איווניר
, שחקן אנונימי יחסית בארץ המוכר יותר בחו"ל (השתתף בסרט ההוליוודי "שומר המדינה" ובסדרה המצליחה "CSI"). הוא עושה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" תפקיד נהדר. הפקיד האפרורי יושב עליו כמו כפפה ליד והוא אמין לאורך כל הסרט. יש לציין לטובה את גורי אלפי שמספק כמה סצנות קומיות מוצלחות, ואת רוזינה קמבוס בתור הקונסולית שזכתה על תפקידה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. גם נואה סילבר, המגלם את בנה הבעייתי של יוליה פטרקה, ומייצג את דור הנעורים האבוד באירופה, בולט לטובה אומנם רוב הזמן הוא שותק, אך באמצעות שפת גוף יוצאת מהכלל הוא מצליח להמחיש את הייאוש והאובדן בחייו.

בעיניי, זה אחד הסרטים הטובים שיצאו השנה, ואינו נופל ברמתו מהספר, כפי שקורה לעתים. יש בו מסר חברתי נוקב שלא מותיר את הצופים אדישים וקורא להם להיות מעורבים. הוא מעורר גם את הרצון להיות יותר הומנים ולתהות לאן נעלמו האנושיות והמוסר. יתרה מכך, אם מותר לי להמר, אני מאמינה שהוא יצליח להתברג לחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר, שכן הוא מדבר על נושא אוניברסלי הקרוב ללבה של החברה ומציג אותו בצורה רגישה ואנושית.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©