הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מפונקת, אבל
 
ללירון פרץ נמאס מעבודות מזדמנות ומשטויות ישנות, והיא מתפללת לאלוהי המוטיבציה שיעזור לה לקום ממרבצי הנוחות שצברה
מאת לירון פרץ | 27.11.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


אני יושבת על המיטה בחדרי, הווילון מרקד לו עם רוח ערביים נעימה ואני חושבת על האפשרויות העומדות בפניי. אני פותחת את דלת המחסן המעופש שבראשי, ונזכרת בימים בהם "מלצרית" לא הייתה מילה גסה וגיל 16 היה מתוק. אני זוכרת את יעל, מנהלת המשמרת, שהרגישה עצמה מינימום שר החוץ של צרפת. ובעודי מחייכת לעצמי מתרוצצות בי מחשבות: "איזה גרועה, רק בת 25 וחושבת שלעבוד במסעדה זה התקדמות בחיים".
 
אני בשלב בחיים שמדיח כלים הוא חלום רטוב. בגיל ההתבגרות הסתובבתי בביטחון מוחלט שהעולם נמצא בכף ידי ושהכל אפשרי. סיימתי תיכון, השתחררתי מהשירות הצבאי, והנה הגיע היום בו הפכתי סטודנטית. תחושת סיפוק וגאווה מציפה את כל גופי. לא עוד להריח כמו עוף בתנור בשלוש לפנות בוקר אחרי עוד משמרת בקייטרינג. סוף סוף אני חלק מהחיים האמיתיים, ועכשיו אפשר להתחיל.

אני מתפכחת ונבעטת בברוטאליות חזרה למציאות העגומה. אולי פשוט אתחיל לעבוד בבית קפה מתחת לבית? זה נשמע כמו רעיון טוב הרי לא צריך ללכת רחוק ואז מה אם כולם שם מזכירים לי את כל מה שלא רציתי להיות. ילד בן 17 וחצי שצועק עליי להגיש את האייס קפה לשולחן חמש או הפקאצה, שהגיעה לתל אביב אחרי שגרה שנים בפתח תקווה ומבקשת  שאחליף לה את המנה. אני נתונה לחסדיהם של האנשים שיואילו לראות מעבר לסינר המלוכלך ולחיוך המזויף בשביל עוד שני שקלים לשעה. אז אם לא בית קפה, אולי אעבוד בבר?

הוא ניסה לגעת בי במהלך הראיון ואמר שאני חייבת להשתכר עם הלקוחות בכל משמרת
תצלום : מאל בנאוליאל

הגלגלים המשומנים היטב שעובדים יתר על המידה מתחילים להריץ את ראיון העבודה שהיה לי בבר זנותי בדיזנגוף. איזה בחור ניסה לגעת בי במהלך כל הראיון ואמר שאני חייבת להשתכר עם הלקוחות כל משמרת. הברמנית חייכה בפלרטטנות מוגזמת ובלית ברירה הסכימה לליטופו על גבה החשוף לפני שהיא חותכת הביתה אחרי משמרת בזויה. גברים שישבו במקום הרגישו בנוח לזרוק לי מבטים על הציצים, ואז לקרוץ "תביאי חיוך ותקבלי טיפ גדול". לא נורא בכלל. העיקר שנרוויח קצת יותר שקלים לשעה.

אפשרות נוספת היא חנות בגדים. עברתי לאחרונה באחת המונית כזו בקניון דיזנגוף סנטר, חנות רשת בה הכל נתפר בזול והבגדים מונחים בערימות כאילו היו חיילים נאמנים. בחורות מושכות בגופייה משני צדדיה ומבטן שטני כמו מנסות לשדר זו לזו עד כמה גופן החטוב הוא המתאים ביותר לגופייה הזאת וכדי שהשנייה תוותר לפני שהמצב יהפוך מכוער יותר. מבטה האדיש של הבחורה בדלפק של חדר ההלבשה ניכר כאשר היא מקפלת עוד חייל אמיץ. בחורה לא מקומית מסיטה את הווילון, ניגשת למראה, משרבבת שפתיה ומרגישה עצמה סופר-סטאר. "יש את זה בסמול?" היא שואלת את הבחורה בדלפק בזלזול, כאילו הייתה עוד אחת מאלה שמפריעות לה בקיומה הנטול בספק בעולמנו.

הג'ינס לגופה מיילל בבכי מר כשהבחורה מנסה בכוח לסגור את הכפתור. המוכרת האדישה רוצה לזעוק ולומר שהחריץ שלה מכאיב לה בעיניים, שהיא חייבת מידה אקסטרה לארג' ובדרך, לצבוע את השורשים בדחיפות. היא בכלל רצתה להיות מעצבת אופנה וחשבה שלעבוד בחנות בגדים תהיה עבורה תחילת הדרך אל ההצלחה.
אז אני מפונקת, אין ספק ואולי גם עצלנית "אבל יודעת משהו על העולם הזה". אני יודעת שאני רוצה יותר. הלחץ של המירוץ אחר המיליון, אחרי המשכנתה לעתיד ואחרי הילד שיקלל כשהוא ירצה עוד משחק מחשב שעולה כמו יומיים של עבודה, מתחיל להשפיע.

האם ישנה דרך אחרת? האם קיים מירוץ אחר שאפשר להשתתף בו?
אני רוצה לצעוק לעולם "אני לירון. אני רוצה לצייר, לכתוב, לצלם סרטים קצרים שיזכו בתחרות ארצית קטנה, לפתוח תערוכת צילום עם שמפניה זולה בכוסות ואורחים מתפעלים מהכישרון המתפרץ". ומה אני הכי רוצה? מוטיבציה. בעידן שבו מזריקים רעל משתק למצח ופלסטיק נוזלי נדחף בכוחניות לחזה ולישבן, הייתה מספיקה לי רק זריקת מוטיבציה אחת טובה.  הרחובות מלאים בזבל, ולכן, במקום להיות ג'אנקי של תלונות וחלומות בהקיץ, אני צריכה לקום ולעשות. לקום מהספה הנוחה, והמזגן המקרר בדיוק בטמפרטורה הרצויה, משלל התוכניות על המסך המחכות במרחק לחיצת כפתור, ומהפייסבוק המשתק, ופשוט - לעשות.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
12 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. 12 נקודות
daniel shalibo 29.11.2010
 
 
2. מפונקת, אבל
אלונה 29.11.2010
 
 
3. כל הכבוד!!!
יוסף 29.11.2010
 
 
4. כל הכבוד!!!*2
רוני קשמין 29.11.2010
 
 
5. אהבתי!
שי מוקיר 29.11.2010
 
 
6. צודקת לגמרי
מור 29.11.2010
 
 
7. תודה!
לירון פרץ 29.11.2010
 
 
8. קולולולולו
רונה 29.11.2010
 
 
9. שמפו שמפו שמפו
נעמה 29.11.2010
 
 
10. חזק!!!
ניר 30.11.2010
 
 
11. אלוהי המוטיבציה, איכה?
מורין 30.11.2010
 
 
12. אבל
אבי 09.12.2010
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©