הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסר אונים
 
צירוף מקרים הוביל את מורן חלפון לתפוס טרמפ בתא של נהג קטר, ולהתוודע לבעיית ההתאבדות על פסי הרכבת
מאת מורן חלפון | 08.12.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


מקושט במדי א' ובכומתה אפורה מצאתי את עצמי יורד בתחנת הרכבת בקיסריה. בין חריקת הבלמים לעשן הרכבת זרמתי עם העדר אל מחוץ לתחנה ותפסתי את האוטובוס לאור עקיבא כדי לקיים ביקור בית לחייל שלי. הוא היה בעייתי משהו. אחד כזה שגרם למפקד הפלוגה לתת לי את משימת השליחות כדי לראות מאיפה החייל הזה מביא את הכוח והביטחון העצמי כדי לעשות צחוק מהגדוד כולו.
התשובה לא איחרה לבוא, ובאינטרקציה של חמישה משפטים עם אחותו הגדולה, התמונה הייתה ברורה.

בתום ביקור של יותר משעה שבה העמיסו אותי באוכל בלי סוף, לא נותרה לי אפשרות אחרת מלשבח את החייל המצטיין של הפלוגה, ולחזק את ידם של התומכים בו מהבית. הרי בפנים תמיד ידעתי שגלום בו פוטנציאל. ובינינו, רק רציתי לחזור הביתה בריא ושלם.
עבודת החנופה זיכתה אותי בטרמפ חזרה לתחנת הרכבת. לא הייתי סגור על השעה המדויקת שבה עוברת הרכבת האחרונה לצפון, אבל ידעתי שאני ממש על הגבול. הסברתי את זה בעדינות לאותה אחות גדולה, היא הבינה את הרמז ואני נאלצתי לבדוק שאני חגור היטב.

הגענו לשם בחריקת בלמים. הרכבת כבר עמדה בתחנה, נפרדתי מהטרמפ בחיוך מאולץ, דילגתי בנחישות מעל המחסום וטסתי לכיוון הרציף, אבל ללא הועיל. הדלתות נסגרו והרכבת התחילה בנסיעה. מלא תסכול ניסיתי לפענח מלוח הזמנים המטופש מתי לעזאזל יש עוד רכבת. בלעתי רוק כשהבנתי שקו כחול לאורך, מציין בטבלה את העובדה שהרכבת האחרונה שנותרה באותו יום שישי רק תחלוף על פני התחנה הזאת ולא תעצור בה. זרקתי את התיק על הרצפה ותפסתי את הראש.
 

במכתב ההתאבדות היא ביקשה סליחה מראש מנהג הרכבת
תצלום : מורן חלפון

רגע אחרי שבמערכת הכריזה מיהרו לציין ש"בתחנה זו חולפות רכבות מהירות" ראיתי שלתחנה נכנסת לה באיטיות רכבת. נהג הקטר הוציא חצי ראש החוצה וצעק לי "מוהנדס, לאן אתה צריך?", "מוצקין" עניתי, הוא חייך, הסתכל ימינה ושמאלה וסימן לי לעלות. קפצתי לתא הקטר והייתי מבסוט מהטרמפ השני שזכיתי לו ביום אחד, והפעם ללא חנופה וסיכון חיים.
קראו לו אבי (שם בדוי), והוא נהג הקטר של הרכבת. בחור בשנות ה-50 לחייו, שמרושם ראשוני נראה די בודד ומשועמם בקוקפיט של הרכבת.

כשהסביר לי על תפקידו במערכת, הבנתי שהוא לא ממש הקברניט. הוא לא מציג את עצמו בפני הנוסעים בכריזה, לא מספר להם על מזג האוויר בחוץ ולא מאחל להם נסיעה נעימה. הוא רק נוהג. כשהדלתות נסגרות נדלקת נורה ירוקה, כאן תפקידו להאיץ את הרכבת וכשנכנסים לתחנה, עליו מוטלת המשימה לעצור בה. זהו.
בזוית העין הבחנתי שכף רגלו משחקת באובססיביות בדוושה גדולה. בעצם בכל הזמן הזה הוא לא הניח אפילו לרגע אחד לדוושה המסכנה. כששאלתי אם היא נועדה כדי להפיג את השעמום, הוא לא ממש צחק והסביר שהיום הטכנולוגיה מחפה עליו או לפחות מנסה.

אם אין מגע עם הדוושה למשך שתי שניות, המנגנון הממוחשב נכנס אוטומטית למצב של עצירת חירום, ובתום שנייה וחצי מאותו רגע המערכת אמורה לבלום את הרכבת בפתאומיות. "תשמע, זה לא צחוק, זאת מערכת חיונית, אני אחראי פה על אלפי נוסעים. אם אני מאבד הכרה או נרדם, אז מה יהיה?" הוא הסיט את עיניו ממני, ובחצי גיחוך לעצמו הוסיף "וזה שהיא בולמת זה לא אומר שהיא עוצרת. 'עוצרת' זה כבר סיפור אחר".
בתום שתיקה קודרת הוא אישר לי להרים את הראש ולהביט החוצה. "אתה רואה פה בסוף העיקול בדיוק בין שני העצים?" אישרתי. "לפני חודשיים קפצה לי ילדה על הפסים".

אם אין מגע עם הדוושה למשך שתי שניות, המנגנון נכנס אוטומטית לעצירת חירום
תצלום : מורן חלפון

"קראו לה קרן, היא הייתה בת 17, היה לה שיער בלונדיני והיא לבשה שמלה כחולה. היא פשוט עמדה והסתכלה עלי. בלמתי, אבל הטווח היה קצר מדי. עד שהדבר הזה עוצר לוקח זמן. מאז העיניים שלה מביטות בי כל פעם שאני עובר פה". ישבתי המום ופשוט לא הבנתי על מה הוא מדבר עד שהוא אמר את המילה "התאבדה". במשטרה אמרו לו שהשאירה מכתב התאבדות ובו היא מבקשת סליחה מראש מנהג הרכבת. הסליחה הזאת לא ממש ניחמה אותו, כי התמונה שלה עומדת ומביטה בו צרובה לו חזק בזיכרון.

תאונות הרכבת הקשות שאירעו בשנים האחרונות הן לא הדבר היחיד שאיתו נהגי הקטר צריכים להתמודד. הסיפור הבלתי נתפס הזה של אבי, ממחיש מה נהגי הקטר עוברים כמעט כל שבוע. לעיתים ביום, לעיתים בלילה, הנהגים עומדים בתא הנהג חסרי אונים מול המתאבדים בלי שום יכולת לעצור את מאות הטונות השועטות במהירות גבוהה. הצבת משגיחים בכל מפגש כביש-מסילה תורמת אמנם להגברת הבטיחות על הפסים, אך הם לא יכולים להימצא בכל מקום, ולא תמיד יכולים למנוע מעשה מכוון. 

רוב מקרי ההתאבדות לא זוכים לכותרות והציבור אינו מודע לגודל התופעה. אבי מספר שקרן היא המתאבדת הרביעית שדרס במשך שנותיו כנהג קטר. איתו ישנה קבוצה קטנה של נהגי קטר במדינה שחווים תאונות ומקרי התאבדות שאין באפשרותם למנוע, ואת הרגשת חוסר האונים הזאת הם נאלצים לפגוש מדי יום על אותה המסילה. מאז אותו מקרה עובר אבי פעמיים ביום באותה הנקודה. ובכל פעם הוא רואה אותה התמונה. אין נתיב אחר, אין נוף אחר ואין עננים שיסתירו. הוא לא קברניט, הוא רק נהג קטר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. טור יפה ומעניין מאוד!
יואב מלכה 08.12.2010
 
 
2. עצוב
יוליה 08.12.2010
 
 
3. בהחלט מעניין ומאיר עיניים
רחל 13.12.2010
 
 
4. כתוב היטב ונוגע ללב
לואי ל. 15.12.2010
 
 
5. אחד הטורים...מרתק לאורך כל הדרך
גלעד 11.11.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©