הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אפילו הציניקנים נדמו
 
ירון קלנר חושב שבניגוד לעבר, הפעם הסיקור התקשורתי הנרחב על האסון בכרמל היה מוצדק
מאת ירון קלנר | 09.12.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, למצוא משהו חדש להגיד מבעד להררי המילים שכבר נכתבו ונאמרו בעניין השריפה בכרמל. 42 הרוגים, צוערי שב"ס, שוטרים ונער אחד, רק בן 16. השריפה הגדולה בתולדות ישראל, 50 אלף דונם שנשרפו. המון פרטים, המון מה לומר.
מערכות העיתונים התגייסו במהרה, והקדישו את רובו המוחלט של העיתון לסיקור השריפה. בטלוויזיה פצחו בשידור כמעט רצוף מהשטח, בליווי פרשנויות מהאולפן. כמו בפיגוע. כמו במלחמה. אלא שהפעם אין אויב: ישראל נלחמת נגד הטבע, לכודה באמביוולנטיות - מצד אחד, התפעמות מכוחו האימתני של הטבע, מעוצמתה האינסופית של האש, ומצד שני, כאב על השריפה האיומה הזו.

בשולי הדיווח ניסו לטפול את האשם על שני ילדים מעוספייה, ואחר כך בילד נוסף שהודה ברשלנותו, אך עדיין אף אחד מהם לא הועלה על המוקד כאחראי על האש המטורפת שפרצה. אנשי התקשורת עדיין לא יישרו קו עם ח"כ אנסטסטיה מיכאלי, לדאבונה.
גם הציניקנים נדמו הפעם. בניגוד ללהג המתמשך והאבסורדי שמאפיין סיקור של אירועים דרמטיים במקרים רבים, נדמה שהפעם רובו לא היה מיותר, אולי אפילו היה מוצדק.

הרוגי האוטובוס ופציעתה הקשה של אהובה תומר, מפקדת משטרת חיפה, שנפטרה לאחר ימים בבית החולים, גבורת הכבאים, תושבי חלק מיישובי הכרמל שפונו מבתיהם וסיפוריהם הקטנים והאנושיים, בעלי החיים שניצלו ברגע האחרון, המחיר האקולוגי והשחרתו של הנוף, והמחדל הגדול - הפוליטי, המנהיגותי, התקציבי. כל כך הרבה זוויות, כל כך מעט זמן ומקום. אילולא היה זה חוסר טקט, בקלות היה אפשר לכנות את השריפה כסיפור החם של השנה.

יש לקוות שכלי התקשורת יקפידו לעקוב אחרי מצב הכבאות
 

ההלם, התדהמה והיגון ליוו את צרכני התקשורת גם הפעם, אך בניגוד לעבר, קשה היה שלא להאמין לעיתונאים בכנותם. זמן השידור שתפסה השריפה בטלוויזיה, והמקום לו זכתה בעיתונות המודפסת היה כנראה מוגזם, ובכל זאת מוצדק מפעמים רבות בעבר בהן נופח הסיקור מעבר לכל פרופורציה ראויה.

מה עוד ניתן לומר על השריפה בכרמל? אולי מעט מאוד, אולי אפילו כלום. אפשר לתאר את ריח העשן הכבד ששורר באזור, שמתחיל באוניברסיטת חיפה ומתגבר ככל שנכנסים לתחום המפויח. אפשר לספר על תיירי האסון שנוסעים על כביש 672, מחיפה לכיוון עיר הכרמל, סוטים מהכביש אל כל פינת חמד, לפעמים רק אל השוליים, מצביעים על השחור שעוטף את הירוק, מנידים ראשם בעצב ומצלמים.

אפשר גם להיזכר שהיה מי שכינה את השריפה המשתוללת "אסון לאומי", ושראש הממשלה, בנימין נתניהו, הבטיח שיכריז על "יום אבל לאומי". אולי זהו כוחו של האינסטינקט לדחוף להתאחד סביב הלאומיות, הרגל מימי מלחמות, אבל לא היה שום דבר לאומי בשריפה הזאת. מדובר באסון אנושי. יום אבל אנושי. לא יותר. ואחרי כל הכאוס ומהומה, יש לקוות שכלי התקשורת יקפידו לעקוב אחרי מצב הכבאות. בינתיים, הם צריכים להתרגל חזרה לשגרה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©