הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעטיפה של ממתק
 
מי חולם להיות חפר ומרגיש כמו איצקו? למה היו אנרגיות שליליות בין מירב מיכאלי לשי גולדן? ומה חושב רם לנדס על הסדרה שלו. מור הדר חזרה מכנס על "מחוברים"
מאת מור הדר | 14.12.2010
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


קרוב ל-300 סטודנטים ממתינים בכיסאות מרווחים בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל בראשון לציון, כשלרובם הראש תקוע עמוק בתוך הסלולרי המתקדם, והם אפילו לא טורחים לשדר ציפייה. שיחות קלילות כמו "לאן נצא הלילה" נשמעות מפינת האולם הגדול, קולות של צחוק מתגלגל מקיפים אותי, וגם לא מעט עיניים טרוטות שמחפשות נחמה בעיכוב המבורך, מודות לדקות הספורות שמאפשרות לשים את הראש ולנוח.

אבל אני נרגשת, יושבת מתוחה עם פנקס ועט ומלאת אנרגיה לשמוע את מה שיש ליוצרי סדרת המופת "מחוברים" לומר בעניין כה קריטי. שם הכנס: "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת", והנושא החם על הפרק הוא חמישה גיבורי הסדרה אשר ללא משים לב הגדירו מחדש את מקומו של הגבר המודרני בחברה הישראלית של ימינו. הבטחת השנה מבחינתי, בתור צופה אדוקה של הסדרה על כל עונותיה.

לא אשקר, בחלק האקדמי הרשיתי לעצמי להיות פחות קשובה הודות לעובדה הפשוטה שאת רוב הדברים כבר שמעתי מאותם מרצים בשיעורים במהלך הסמסטר, ואת המניפסט הפמיניסטי של ד"ר רוני הלפרין, חוקרת המגדר מאוניברסיטת תל אביב, התקשיתי להבין, שכן היא שאגה אותו אל המיקרופון בקצב מבעית, שהזכיר לי יותר טקסט של טשרניחובסקי בטקס יום הזיכרון. רק את המשפט האלמותי שאמרה על רן שריג היה קשה לפספס בין כל אדי הכעס שיצאו מפיה: "חולם להיות חפר, מרגיש כמו איצקו". וכמובן שהאולם כולו צחק. גאונה!

המהפכה הנשית דרך עיניו של המין הגברי, יחד עם ניצחון השמרנות והמשפחה המסורתית
תצלום : נמרוד הלברטל

המושב השני נפתח בעיקר באנרגיות שליליות שהורגשו היטב בין מנחת הכנס, מרב מיכאלי, לבין אחד מאורחיו החשובים ודמות מרכזית בסדרה, שי גולדן. הרי בגולדן טמונה לא מעט שנאה למין הנשי, ומיכאלי כמובן מלאת בוז לכל גבר שאינו ליאור שליין. בעיניי, אלו היו רגעים מביכים. הקהל מצא אותם דווקא משעשעים. כשמיכאלי הבחינה, שגולדן נמצא בעמדת נחיתות, הוסיפה ושאלה: "אתה מרגיש כאן מאוים?" והוא בתגובה לא היסס, והדגיש שלא חש בפחד בנוכחות של "בחורה עדינה", הפעם הרשיתי לעצמי לצחוק עם כולם. את עובדת היותו שנון כבר ידענו. תמיד נעים לחזות בכך בשידור חי.

גם רם לנדס, מיוצרי הסדרה, לא חידש לי דבר, רק חידד מה שהיה עטוף בעטיפה של ממתק, ומונח על השולחן לפנינו. "מחוברים" ביקשה בעיקר להציג את השתקפותה של המהפכה הנשית דרך עיניו של המין הגברי, והתוצאה היא כמובן סיפור שנכתב מתוך המציאות עצמה, עם חמש נקודות מבט בעלות קווי דמיון מפליאים. "יצירה היא תמיד אבולוציה ולא רבולוציה", טען לנדס. "היא חייבת לצמוח ממשהו אחר", הוא סיכם. הנהנתי לאות הסכמה ועשה לי טוב שראיתי עוד מהנהנים כמוני.

הפתעת הכנס, לפחות בשבילי, הייתה הבימאית אורנה בן דור, שמאז ומתמיד עשתה עליי רושם של מישהי שאולי יכולה להיות בימאית טובה של סרטי דוקו, אבל מעולם לא מצאתי את עצמי נלהבת אל מול הדברים שהיא בוחרת להוציא מפיה. ובכן, טעיתי. בן דור הגדירה את הצלחת הסדרה באופן הטוב ביותר בעיני - העיסוק האובססיבי בדמות הגבר החדש כגבר מרוסק, מפר הבטחות, סמרטוט אל מול הנחמה שהסדרה מספקת לנו בדמות ניצחון השמרנות והמשפחה המסורתית על הכל.

בן דור שבתה אותי בעיקר כשדיברה על אהוב ליבי, לואיס אדרי, הדמות הכי פחות מדוברת ב"מחוברים". היא קלעה בדיוק לסיבה שאדרי הוא הדמות האהובה עליי בסדרה - "לואיס מביא הכל לקצה" טענה, ואני הרגשתי דמעה חונקת את גרוני. כי אני אמרתי בדיוק אותו משפט עם סיום הסדרה, כששקדתי על טור ביקורת בנושא. לואיס הוא המוקצן, דובר האמת, שלא מתבייש בכך שהוא נוסע ארבע שעות כדי להשיג זיון אפשרי, ומתבאס בחינניות מכל הלב אל מול המצלמה כשהוא לא מצליח, אבל גם הוא נופל קורבן לסדר הקיים: הוא חוזר בתשובה, מוצא לעצמו אישה ומתביית כמו גבר טוב. בדרך החוצה חייכתי. כי עם העצב על סיום שידור הסדרה, אני יודעת שיש נקודות של אור בדיונים שעוד יבואו אחריה.

מושב ראשון : בחיפושים אחר העצמי
השתתפו: פרופ' קרלו שטרנגר | ד"ר רוני הלפרין | ד"ר דוד גורביץ' | דן ערב.

מושב שני : מחוברים בשידור חי
השתתפו: רם לנדס |  שי גולדן |  אורנה בן דור. הנחתה: מירב מיכאלי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©