הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תיכף אשוב
 
רעות דסה רוצה כבר להרגיש שמדובר באחד שאיתו תבנה בית. בינתיים היא מגוננת על לבה הפגוע, ועוקבת אחר חברה שהעתיד כבר התייצב אצלה במלוא תפארתו
מאת רעות דסה | 24.01.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


אלה אינן ציפורניים של שחקנית בסרט ששמו פיתוי אלא יד המקרה שיצרה עולם שלם ושמו במבה. המקום הוא אולם חתונות, בשבילה זו הייתה השעה  לעבוד, בשבילו השעה לשמוח בשביל מישהו אחר. היא בכלל היתה אמורה לעבוד בבר הקבוע שלה, אבל רצה הבוס (או אלוהים?) והיא מצאה את עצמה מוזגת אלכוהול בחתונה של אנשים מסביון. הגורל שלח לה את העתיד שלה ארוז בחליפה אנונימית שמהר מאוד (מהר מדי?) התגלה כבעלה לעתיד.

לא האמנתי שיש לה את במבה כבר שמונה חודשים, אמרתי לה שהיא נראית מדהים. שאלתי: זה לא מהר לך מדי? והיא ענתה: ממש לא. כשזה זה אז זה זה. מעניין אותי, איך דברים נופלים לתוך תבנית בזמן הנכון ובמקום הנכון, כאילו במקרה, אבל בצורה כל כך מושלמת שגורמת לי לקנא. תחושת הביטחון הזאת, איך ומתי היא מגיעה? איך דברים כאלה קורים בכזאת שלמות? ללא שום ספקות? ללא הסתייגויות? פשוט יודעים?

זה מרגיש כמו לארוז מזוודה בלי לדעת לאן נוסעים. אבל היא יודעת. היא פשוט יודעת. העיניים שלה כבר סיפרו את כל מה שהייתי רוצה להרגיש בעצמי. מתברר שהיא לא סנובית. היא פשוט מתכסה במסיכות. כמעט כמו כולם בעצם. צריך פשוט לקלף מעליה את כל ההגנות שלה, כמו שצריך לקלף ממני את הפחדים. ואולי זה לא יקרה לי אף פעם? זה מרגיש ככה לפעמים.

איזה מין אימפולסיביות מוזרה להיות אימא לעובר עוד לפני החתונה?
תצלום : dreamstime

אחרי שלושה חודשים שהם הכירו, הדון ז'ואן כבר הציע לה טבעת. אותה טבעת שגורמת לבחורה כבר לחשוב על השמלה שהיא דמיינה מגיל 12, שמסמלת אגדה מרוהטת בגדר לבנה. הטבעת הזו, ישנן כאלה שישר יודעות שהן רוצות לענוד אותה או כאלה שכל החיים חוששים ממנה, אבל ישנם אלה שרק נשארים לחלום עליה. זה בטח פתטי, אבל אני מאלה שחולמים עליה. לא סתם כי בא לי להתחתן כבר אלא כי בא לי פשוט לדעת אם אנשים לא ממציאים את תחושת הוודאות הזאת.

בא לי להרגיש את תחושת הבית שאליו רוצים לחזור ושממנו לא רוצים ללכת לעולם. זה מסמל מבחינתי את הידיעה הזאת שלה, שהפוכה כל כך מההססנות המופרזת לעיתים שלי. גם אני רוצה "פשוט לדעת".
הם נשואים כבר ארבעה חודשים, והיא בחודש השמיני. ככה זה כשבטוחים כנראה. מחליטים להתחתן מהר, ולפני שמתחילים לחשוב או אחרי שמפסיקים לחשוב, מחליטים את ההחלטות הכי חשובות בעולם. כי למה לא להיכנס להריון בעצם (ועוד בכוונה)? שאלתי אותה: יש לו כבר שם? היא ענתה: כן, קוראים לו במבה. לי יש את כל השאלות, ולה יש את כל התשובות.

ואני חושבת לעצמי, איזה מין אימפולסיביות מוזרה להיות אימא לעובר עוד לפני החתונה? וזה לא שהיא אמיצה או טיפשה. וזוהי לא אי שפיות זמנית. זה לא כמו להשאיר הודעה קולית: "יצאתי לאימפולסיביות, הצטיידתי בחיוך ונעליים, אבל תיכף אשוב, תשאירו הודעה אחרי הביפ". זה לא זה. כי זה כן זה. כלומר, זה הכי זה שיש. זה הוא. וזה הם. וזה הביחד. היא "פשוט יודעת". היא אומרת שזה לא מושלם. אבל מבלי להכיר אותה לעומק, אני רוצה להגיד לה שזה כן. הוודאויות שלי נעלמות מהר. אני לא באמת יודעת איך ודאות אמיתית וארוכת טווח מרגישה. לא בכל מה שקשור במערכות יחסים בכל אופן. כל פעם שהייתי בטוחה שמדובר באהבת חיי, התבדיתי. אני כבר לא יודעת במה להאמין, כמה להאמין, למי להאמין.

היה לי חבר במשך שש שנים, הייתי בטוחה שנתחתן, והוא בגד בי. אז איך אפשר להיות בטוחים אי פעם במשהו? גם כשהיה לי חבר אחר כך במשך שנתיים, וחשבנו להתחתן, תמיד קינן בי הספק, מעולם לא "פשוט ידעתי". וגם עכשיו, אני מכירה גברים, וישר מתעטפת באותה גלימת פחדים שמגוננת עליי מעוד חץ שיגיע ללב. עוד חץ שמנפץ אשליות, כאילו היו בועות סבון חסרות תוכן ומשמעות. אולי זה פתטי מצדי להתבכיין ככה. אבל מותר לי להיות חלשה לפעמים. אחרי הכול, זה כמו הודעה קולית: יצאתי להתבכיין, הצטיידתי בקיטורים ודמעות, אבל תיכף אחזור חזקה יותר ומחוייכת, תשאירו הודעה אחרי הביפ.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©