הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כיכר החלומות
 
הסלידה בישראל מאפשרות של דמוקרטיה במצרים מעידה על צביעות. עובדה שיש כאן הערצה רבה ליכולת של האזרחים לקום ולצאת לרחובות ולהגיד לא עוד
מאת ירון קלנר | 11.02.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


במידה וההתפתחויות הפוליטיות בתוניסיה ובמצרים יסתיימו כפי שמחולליהן חפצים, יהיו אלה זיכרונות מתוקים למהפכני כל העולם. עמים מדוכאים ומשוללי זכויות שהחליטו לשים סוף לבזיזה שמתמשכת עשרות שנים על ידי הרודנים שהמליכו את עצמם, ולשחיתות שהעמידה פנים שהיא מנהיגות חזקה וסמכותית.
הסוף הראוי להפגנות הענק ולשביתות המתמשכות הוא דמוקרטיה. העם הוא הריבון, הוא ששולט במדינתו. נציגיו בפרלמנט אמורים לפקח על מחירי המוצרים הבסיסיים, שהתייקרותם הייתה אחת הסיבות לפרוץ המהומות.
 
במשטרים הנוכחיים, הדיקטטורה היא שמחליטה. אין פלא שאחת הקריאות הנפוצות של המפגינים המצרים היא "העם רוצה להפיל את המשטר". הם לא רוצים נדבה ולא צדקה, הם רוצים את הדבר האמיתי.
בישראל מביטים בדאגה על המהפכנות המצרית. הדרישה לדמוקרטיה מתקבלת בגיחוך אצל חלק מהפוליטיקאים, הפרשנים, המומחים והאנשים ברחוב. אין מדינה ערבית דמוקרטית אחת בכל העולם.

תראו מה קרה עם חמאס בעזה. תראו את המהפכה האיראנית שניצניה היו דומים למה שקורה היום, והיא הפכה לרודנות איסלאמית קיצונית. מה שמתקבל כמובן מאליו פה, הופך לסימן שאלה גדול כשמדובר בגורלם של 80 מיליון מצרים.
התייקרות המחירים הגיעה גם לישראל, זמן קצר אחרי העולם הערבי ופרוץ המהומות. יד הגורל או חוקי הכלכלה העולמית יצרו את הסיטואציה, אין זה משנה. מה שחשוב הוא ההזדמנות להביט באבסורד ההתנהלות המקומית לבין המבט הישראלי על ההתנהלות במצרים.

גם להם מגיע להתלונן על פוליטיקאים שמשנים את עורם אחרי הבחירות
 


מיטב מנהיגי הציבור המשוועים לתשומת לב תקשורתית קוננו על היעדרו של זעם מהפכני בישראל. מתעמרים בציבור והוא שותק. צריך ללמוד קצת ממצרים, איך הם מתקוממים שם על ההתייקרות. ימי זעם נקבעו בפייסבוק והתאיידו, הפגנות לא התרוממו, אנשים נותרו בבתיהם. מי צריך לצאת לכיכר כשהוא יודע שהוא מטיל את אימתו על נבחריו? הח"כים ב"ליכוד" ניסחו זאת היטב בעצמם. הם זעמו על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועל שר האוצר שלו, יובל שטייניץ. הם איימו, דרשו והתחננו. הפחד מאיבוד הקולות הוביל אותם להפעיל לחץ על נתניהו, שהבטיח למתן את הרעה הכלכלית.

לעם המצרי אין הכלי הפשוט כל כך. שוט הבחירות לא מונח בידם. התקשורת לא יכולה למנף את מחאותיהם, כיוון שהיא כבולה לשלטון ואיננה חופשית. האנשים לא יכולים מבחינה חוקית להתאסף ולהפגין עקב חוקי החירום ששוררים במדינה. הקול שלהם לא שווה כלום, הבחירות תמיד יולידו את אותו רודן. למרות כל אלה, בישראל יש מי שמתנגדים שהמצרים ישנו את משטרם.

הניגוד הזה, בין הלחץ התקשורתי בישראל ותלותם של הנבחרים בבוחריהם לבין הסלידה מרעיון הדמוקרטיה במצרים, מעיד על צביעות גדולה. ההערצה המקומית למרד העממי רק מחדדת אותה. הישראלים מקנאים בהמונים ששוטפים את כיכר א-תחריר, והיו רוצים למלא בעצמם איזו כיכר מרכזית. אולי הרעיון המהפכני קוסם להם. יתכן שהם רואים בדמיונם את מאי 1968, כשהצרפתים שיתקו את מדינתם במחאה והולידו תקופה להתרפק עליה בזיכרונות. הימנעותם של המוני ישראל מההפגנות לא מעידה על עצלנות או חוסר תודעה פוליטית אלא על מחסור בצורך. עדיין טוב בישראל.

להמתין לתוצאות המדגם

הקרבה הגיאוגרפית בין ישראל למצרים לא צריכה לבלבל אף אחד. המרחק בין שתי המדינות הוא עצום. הדמוקרטיה הישראלית עדיין מכילה גרעין של רווחה. העקרונות הסוציאליים שעליה הוקמה אומנם מצטמקים עם השנים, אך עדיין קיימים. לעומת זאת, מצרים היא מדינת עולם שלישי. לתושביה כבר אין מה להפסיד. מצבם יכול להיות גרוע עוד יותר רק במעט. בישראל מבכים את שחיקתו של מעמד הביניים. מספיק להעיף מבט על המעמד הנמוך במצרים, בה האבטלה רבה אפילו בקרב האקדמאים, ולהבין שהדרך עוד ארוכה למטה. פוטנציאל ההתדרדרות בישראל הוא הרבה יותר גדול, וזאת הרי נקודה לזכותה.

כל מי ששוחר חירות צריך לברך את הזכות להיוולד במדינה בה קיים פרלמנט שתלוי ברצון הבוחר, ושיש בו ארגון עובדים עצום ובעל השפעה. אחרי הברכה לתקומת ישראל, אותם שוחרי חירות צריכים להפנות תקוותם למצרים, לתוניסיה ולכל מקום שנשלט על ידי דיקטטורים שמוחצים את עמם. הפחד מעליית שלטון איסלאמי רדיקלי שיחסל את הדמוקרטיה לא מצדיק את המשך שלילת הזכויות של הערבים. אף אחד בישראל לא היה מוכן להתפשר על שלטון יחיד של נתניהו או של אהוד ברק כדי למנוע עלייה של תיאוקרטיה יהודית בדרכים דמוקרטיות. למען האמת, זה בדיוק מה שקורה עכשיו. ההערכות מדברות על כך שהחרדים יהיו הרוב בישראל תוך כמה שנים, ואין איש שקורא לבטל את הבחירות כדי לשמור על האופי החילוני של המדינה.

גם למצריים ולתוניסאים מגיע לסבול מתשדירי תעמולה ומסקרים סותרים, לשלשל פתק לקלפי ולהמתין בדריכות לתוצאות המדגם. גם להם מגיע להתלונן על פוליטיקאים שמשנים את עורם אחרי הבחירות, ולהבטיח להתחשבן איתם בעתיד. כדי שאירועי ההווה לא יהפכו לנוסטלגיה עקרה נוסח אותו מאי 1968 אלא לזיכרון מתוק ואפקטיבי, העם צריך להחליף את המשטר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©