הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נגע בשמיים
 
בסופו של טיפוס ארוך ומאתגר, הגיע עילם מילוא אל פסגת הר הוויאריקה שבדרום צ'ילה והרגיש לרגע אחד מעל כולם
מאת עילם מילוא | 14.03.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


להיות במרחק נגיעה מהשמיים במקום שאין יותר לאן להתקדם ממנו, אין יותר לאן לשאוף או לטפס. כך הרגשתי כשהגעתי לפסגת הר הוויאריקה בדרום צ'ילה, במסע שהיה עבורי קשה, מאתגר וכיף כאחד. חוויתי כל כך הרבה תחושות שהתערבבו להן בתוך הבטן.

ערב לפני היציאה למסע, כשהלכתי עם כמה חברים למסעדה בעיר פוקון, פגשתי בחבר שסיים את הטיפוס כמה שעות קודם לכן. "מדובר בחוויה לא קלה. אל תנסה לעשות את זה אם אין לך מספיק כושר", הוא אמר. הסתכלתי עליו, הוא נראה מותש לגמרי, כאילו כרגע סיים ריצת מרתון באורך של כמה עשרות קילומטרים. "עד כדי כך?" שאלתי. "כן, אבל זה שווה כל רגע", הוא ענה. אחרי השיחה הקצרה החששות התחילו לצוף. מה יהיה אם  לא אצליח להגיע לפיסגה? 

באותו לילה הלכתי לישון בידיעה ששעות השינה שלי ספורות. ישנו חשש למפולות בשעות הערב, ולכן האתר ניסגר בשעות הצהריים המוקדמות, כך שצריך להגיע מוקדם ככל האפשר. בבוקר שלמחרת, עוד לפני זריחת השמש, התייצבתי עם חבריי הישראלים באחת מסוכנויות המטיילים בעיר, שם דאגו לנו לחליפת סערה, כובע צמר, כפפות, מקל טיפוס והכי חשוב - נעליים עם דוקרנים מותאמים לשלג. ההתרגשות הייתה עצומה, המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ, אך המוטיבציה הייתה גבוהה מתמיד.

הקושי הולך ומתגבר, ואיתו מספר האנשים שנשברים וחוזרים לנקודת ההתחלה
תצלום : אוהד גבאי


התחלנו בטיפוס זמן קצר אחרי הזריחה. תחילה טיפסנו כל חבורת המטיילים וצוות המדריכים כמקשה אחת. כולנו בקצב אחיד, מדברים וצוחקים. הצעידה בתחילת הדרך של ההר זהה להליכה במדרכה ברחוב, עוד אין שלג אלא רק חול. ככל שהדרך מתמשכת, הקושי מורגש ותוך זמן קצר נעשית חלוקה לקבוצות, כך שלכל קבוצת מטיילים יש מדריך צמוד שמלווה אותה. אני שהייתי בעל כושר גופני טוב, צעדתי בקבוצה המובילה, אך לא שכחתי להציץ מדי פעם למטה כדי לראות מה עם השאר. לא מעט פעמים הבחנתי באנשים שנשברים וחוזרים. אחרי כל 20 דקות של טיפוס עשינו הפסקה במהלכה כולם האכילו והשקו במים זה את זה.

השליש האחרון של הטיפוס היה קשה במיוחד. ההר שהיה תלול בצורה יוצאת דופן, הפך את הטיפוס לכמעט בלתי אפשרי. בחלק זה הראש עבד יותר מהגוף, שנשאר ללא כוחות. הרצתי מחשבות בראשי בניסיון להחדיר לעצמי מוטיבציה והחלטתי שלא אסתובב עד שלא אגע בפסגה ושזה רק כאב רגעי שלבסוף ייתחלף בהנאה יוצאת דופן. במטרים האחרונים שנותרו הלכנו יחד בטור, תמכנו זה בזה והסוף כבר התחיל להיראות באופק. הפסגה הייתה במרחק נגיעה ואחרי דקות ספורות אכן נגענו בה. או יותר נכון עמדנו בה.

בפסגת הוויאריקה מצויה לבה שפעילה לעיתים רחוקות, ולכן לא כולם זוכים לראותה. אך המזל האיר לנו פנים באותו יום ואיפשר לנו לחזות בה כשהיא פעילה וקופצת מדי כמה שניות מתוך הלוע הענק. היבטתי למטה וראיתי את העננים. הרגשתי על גג העולם, נגעתי לרגע בשמיים בידיעה שצריך להתחיל לרדת. נשארנו בפסגה רבע שעה בלבד, מכיוון שריח הגופרית הניס אותנו למטה.

הכיף טרם נגמר ואת הירידה חזרה ביצענו בהנאה מטורפת של גלישה. התיישבתי על הקרח והחלקתי למטה. ההתלהבות והאופוריה מהגלישה כמעט ועלתה לנו ביוקר, כיוון שהמהירות שצוברים יכולה להיות מאוד מסוכנת, ואחד המטפסים בקבוצה עצר את עצמו עם מקל הטיפוס רגע לפני שהתהפך והתגלגל עד לתחתית ההר. הגעתי למטה במהירות והסתכלתי שוב, הפעם מלמטה למעלה, אל הדרך הארוכה שעברתי והתקשיתי להאמין. טיפוס של 2,847 מטרים על הר מושלג זה לא דבר שבא ברגל. או שאולי בעצם כן.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. יפה מאוד!
יותם 19.03.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©