הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמאלה, סוף העולם
 
ירון קלנר היה בכנס השמאל הישראלי המפולג, וחזה בפעילים מנותקים מהעם אותו הם מנסים להציל
מאת ירון קלנר | 27.03.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


בצפיפות מרגיזה, בדוחק מאיים להתפקע, בתנועה חסרת תוחלת ובלתי פוסקת, נעים הנוכחים מקצה אחד של הלובי אל קצהו השני. התנודה עוצרת לרגע בסמוך למגשי הכיבוד, חוטפת מאפה מתוק או מלוח, תלוי באיזה צד של הלובי היא נמצאת. עצוב להביט בפניו של אדם כשמתחוור לו שהוא בצד המתוק, כשלמעשה, הוא חפץ דווקא במלוח, והוא מבין שיהיה עליו לחצות את גוש האנשים שממלא לחלוטין את המקום.

המארגנים מ"שלום עכשיו" לא צפו את כמות האנשים שיגיעו לכנס השמאל הישראלי בבית ציוני אמריקה בתל אביב, וכבר בכנס הפתיחה התנצלו על מה שמצפה אחר כך, שעה שבאי הכנס יצעדו לאיטם מחדרי הדיון אל הפסקת האוכל הקלה. כמות האנשים שהפתיעה את יריב אופנהיימר, מנכ"ל "שלום עכשיו", יכולה להיות בעבורו נקודת אור, איזושהי תקווה שהוא יוכל להיאחז בה, אך על מנת שרצונו להחזיר את גוש השמאל לשלטון בישראל יתממש, הוא לא יוכל לסמוך על קולותיהם של המסכימים מראש. אופנהיימר, כמו כל מפלגות ותנועות השמאל, צריך את הקהל הרחב שבורח בהיסטריה אל חיקה החם של ציפי לבני, יו"ר מפלגת קדימה.

המילה "שמאל" נזרקה לחלל האוויר כל כך הרבה פעמים במהלך הכנס, עד שפלא שלא היה מי שהכריז בהתרסה על הצבעה ל"ישראל ביתנו" בבחירות הבאות. שוב ושוב, התהדר ה"שמאל" באפשרות שלו לאחד כוחות בתוך עצמו או בצורך לבדל את המחנה הציוני מהמחנה הרדיקלי, בחובה לכונן סדר יום חברתי או בהצגה ראוותנית של חלק מהתנועות. לא פלא שהעיתונאי רון קופמן גער בקהל בפאנל המסכם, ואמר שהוא מרגיש כמו בכנס של אוטיסטים. בדרכו הקשוחה המוכרת מתוכניות הספורט, קופמן ביקש להבהיר את הניתוק של המשתתפים מהציבור הרחב, בחזרתם על אותן סיסמאות בחוסר מודעות מופלא. "אני מסתובב הרבה בוועדי עובדים ובעיירות", הוא אומר, "בשבילם 'שלום עכשיו' זו בדיחה עצובה. לא מכירים אתכם בכלל", הוא מכריז ומעורר עליו את כעסו של הקהל.

כשהם משתמשים במילה "כיבוש" הם דוחים את החזרה לשלטון ב-25 שנים. חברי הפאנל
תצלום : נימרוד הלברטל

לפני קופמן והבוז שספג, ואפילו לפני הכיבוד המתוק והמלוח, התחלקו המשתתפים לארבעה פאנלים בהם צפו בפוליטיקאים, במומחים ובפעילים מדברים על מצבו העגום של המחנה שאת דגלו הם מנסים להניף. דבר אחד היה ברור להם טרם הכנס, ורק אופטימיסט חסר תקנה יטען שהדבר איננו ברור גם אחריו, אותם פוליטיקאים, מומחים ופעילים אפילו לא מצליחים להסכים על הדגל המונף, לא על תוכנו המהותי ולא על צבעו הסמלי. חברה או הסכם שלום, סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליזם או קומוניזם, כחול ולבן או אדום, ירוק, לבן ושחור. כשהם ניסו להסכים על העקרונות המשותפים של קריאה לסיום הכיבוש, כלכלה חברתית ושיוויונית יותר וזכויות האדם, הגיע קופמן והודיע שכל פעם שהם משתמשים במילה "כיבוש" הם דוחים את החזרה לשלטון ב-25 שנים.

על אף נוכחותו הגסה והבוטה, המראה שהציב קופמן בפני באי הכנס היא הניתוח המדויק ביותר שאפשר לבצע בשמאל הישראלי. גוף שסוע ומפורר שמאבד את כוחו האלקטורלי בכנסת, שמאבד את תמיכת ההמונים, שמושמץ ומוקע על ידי יותר ויותר אנשים, כיוון שבמקום להבעיר את הרחובות, תומכיו "יושבים בבית ציוני אמריקה ומדברים על מיתוג". והנה השילוב בין שני נושאים בעייתים בשמאל. הניתוק מהרחוב ומהפריפריה, והניתוק בין התנועות שפועלות בשמו של המחנה. בזמן שמפלגת העבודה נמלטה מישיבה באופוזיציה פעם אחר פעם, בזמן שמרצ צנחה במספר המנדטים, גבר כוחם של הלא ציונים. המפגינים בבילעין ובשייח ג'ראח הם דוגמאות לרדיקליזציה המתפתחת בקרב שמאלנים רבים, שהופכת את הדיון באיחוד הכוחות למגוחך עוד יותר. התהום הפעורה בין המחנות הפנימיים היא לא רק על בסיס כוח ואגו אלא גם אידיאולוגית ממש.

כשלא מעט דוברים טענו במסגרת הפאנלים שיש לזנוח את השמאל הלא ציוני, מתגנבת ללב התחושה שמשהו בכנס הזה יותר מדי חורק. בשביל מה הגיע אלון לי-גרין, עוזרו הפרלמנטרי של ח"כ דב חנין מחד"ש, אם גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה, אומר על שכמותו ש"מי שלא איתנו, לא איתנו"? על מה כל הדיבורים על "שיתוף פעולה בשמאל" אם באולם ממול מדברים על "מיתוג השמאל - בין התבדלות למרכוז"? מישהו עוד עשוי לשים לב שכל האנשים הללו התכנסו בטעות לאותו מקום. קבוצה אחת היתה באמת אמורה להגיע לבית ציוני אמריקה, ואילו האחרת היתה צריכה להתרחק משם במהירות, הרחק מן הציונות וממי שמסרב להפגין לצידם, כיוון שהם מניפים דגלי פלסטין בהפגנות.

עוד נדבך בהתכנסות הפנימית של השמאלנים בתוך השמאל. איתן שוורץ ויריב אופנהיימר
תצלום : נימרוד הלברטל

אפילו אם לשתי הקבוצות יש מטרות דומות כמו סיום הכיבוש הישראלי בשטחים או יצירת כלכלה שיוויונית יותר, הן עדיין לא יכולות להתנקז לאותו מחנה. מבט החוצה אל רחוב דניאל פריש הקטן מדגים את הבעייתיות. "השמאל הלאומי" היא התנועה היחידה שנוכחת בו עם כמה שלטים פרוסים והמון בלונים שקשורים לאחת המכוניות. על כולם מאויר פרצופו של אביגדור ליברמן, יו"ר "ישראל ביתנו" ואותה סיסמה שלילית ומהולה בגזענות: "איווט נייט". רק הפחדה ודמוניזציה, כמו "פרס יחלק את ירושלים", כמו תנועה שחפצה להעצים את עצמה בכל מחיר, כמו מפלגה עתידית שמייסדה הצפוי, עו"ד אלדד יניב, ממחיש את תפיסת עולמו ואומר ש"אנשים רוצים שלטון, לכן הם בורחים לציפי לבני".

לעומתם, בשמאל הרדיקלי מבקרים בחריפות את פגעי החברה באופן שוטף, אך מתמקדים בנושאים, לא באנשים. הם לא רוצים את השלטון, הם רוצים את הצדק שלהם. הם לא ממתנים את תפיסותיהם על מנת לקרב את הציבור הרחב. הפער הזה, בין הדבקות האידיאולוגית של הרדיקלים לבין הפשרנות עד כדי חיפוש קונצנזוס של מי שמכנים עצמם "שמאל ציוני", גורם לחשק אדיר לצווח על הנוכחים שדי, שיילכו מפה כבר, זה לא יעבוד ביניהם.

איתי מזרב, רכז הפעילות של "שלום עכשיו" בירושלים, אמר בתחילת היום שהכנס לא נועד לצחוק על השמאל או להיות צינים ופסימים אלא כדי להוות התחלת עבודה כלשהי "לקראת מהפך", כלשונו. "לא הזמנו אתכם לפאנל של סיסמאות", אמר ולא קיים. "ניצור פלטפורמה לשינוי", אמר וכנראה לא יקיים. הוא לא יכול, כיוון שהוא מנסה לאחד בין מי שלא מסוגלים לכך.

התהום בין המחנות היא לא רק על בסיס כוח ואגו אלא גם אידיאולוגית. דב חנין ונעמי חזן
תצלום: נימרוד הלברטל

המחשה נוספת ניתנה כבר בפתיחת הפאנל שעוסק בשיתוף פעולה. מיד לאחר שהמנחה, ח"כ דניאל בן סימון, הפנה באירוניה משועשעת את תשומת לב הנוכחים שהטילו על איש מפלגת העבודה להנחות פאנל על איחוד השמאל, הוא תיאר את המחנה שהוא רוצה לדבר על איחודו. בתגובה רוגזת תמר גוז'נסקי, לשעבר יו"ר חד"ש, ענתה לבן סימון שהוא מוציא אותה ואת חבריה מן הכלל. "אם רוצים שמאל מחרים, אין לנו מה לעשות פה. לא להחרים קומוניסטים וערבים", היא אמרה - ספק מפצירה, ספק קובעת. מיד לאחר שבן סימון ניסה ליישר את ההדורים ולהמשיך להעמיד פני סולידריות ואחווה, ביקש מוסי רז, ח"כ לשעבר מטעם מרצ, להפסיק את ההחרמות ההדדיות בין ארגוני השמאל השונים. על כך מודיעה מיכל בירן, יו"ר המשמרת הצעירה של העבודה, שהיא מתנגדת מטעמים אידיאולוגיים וטקטיים.

אחרי דו שיח כה מתגושש בפתיחה, המשך הניסיון ליצור שיתוף פעולה כלשהו יכול להיקרא הירואי או אידיוטי, תלוי במתבונן. אין פלא שמבין הפתרונות המוצעים, אחד מהם היה להתמקד בשני נושאים: התקפה על ליברמן ומפלגתו, ובצורך בהסברה. רגע אירוני ועצוב, בו מי שמבקר את מדיניות ישראל טוען שהציבור לא מקשיב לו בגלל בעיות בהסברה. מאחר שגם ישראל עצמה משתמשת בטענה זו כדי לתרץ לאזרחיה מדוע העולם לא מבין את המדיניות שלה, ראוי להתייחס אליה בזלזול, ללא קשר לזהות המוליד אותה, שמתפנה להפרחת קלישאות נבובות עת כלו כל הקיצין.

שום בשורה לא יצאה מן הכנס. לא הסכמה על דרך פעולה עתידית, לא נכונות לשיתוף פעולה, לא רעיון חדש ומהפכני. אותן אמירות לעוסות על מצבו הקשה של השמאל הישראלי, שחוזרות על דברי הייאוש שמושמעים כבר יותר מעשור. חגית עופרן, ראש צוות מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", כמעט נאלצת להתחנן כדי לגרד מעט תקווה ממשתתפי הפאנל המסכם שכלל את קופמן, העיתונאית מירב מיכאלי, ואת השרים לשעבר עוזי ברעם ואופיר פינס. לאופנהיימר לא היה אכפת, הוא טופח על השכם של עצמו ושל חבריו ל"שלום עכשיו" בהתלהבות עצומה, מחויך מפה לאוזן, ולא מבין שהכנס היה רק עוד נדבך בהתכנסות הפנימית של השמאלנים בתוך השמאל, בהתכרבלות העצמית של זה בחיקו של זה, הרחק מהציבור, מהרחובות ומהשינוי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©