הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ילדים זו שמחה?
 
בתוך המירוץ לקריירה ומשפחה אנחנו שוכחים לברר עם עצמנו למה ולאן. איריס ארגז רוצה לעצור ולשאול מי אמר שמוכרחים?
מאת איריס ארגז | 30.03.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


ישבתי לי ברוגע על יד השולחן בקניון וחיכיתי לא' שתצא מהחנות, כשצדו את מבטי שתי אמהות עוברות, שנראו כמי שמעמסת היום נחה על כתפיהן, ושהאושר מזמן נמחק מפניהן. עצבניות, אוחזות בעגלות של תינוקות ולצידן שני ילדים קטנים שצורחים צרחות מחרישות אוזניים. עלו בי מחשבות אם כדאי בכלל להביא ילדים לעולם, אם אלו התוצאות וככה זה נראה.

כשא' חזרה, הצורך לדעת איך אחרים רואים את הדברים גבר, והשאלה הראשונה שהרעפתי עליה הייתה: בטוח שתביאי ילדים לעולם? היא ענתה לי בביטחון "ברור, מה נראה לך?", כאילו אם רק הייתי מוסיפה עוד מילה היא הייתה דוקרת אותי על עצם השאלה.
שמישהו יענה לי אחת ולתמיד, מה כל כך ברור? אבל מי יכול? מהופנטים שחושבים שכל חיי הנישואין ייראו כמו ירח הדבש שהיה להם בשנות ה-20 לחייהם, כשהם עצמם עוד היו ילדים בלי ילדים? מהופנטים שחושבים שלהביא ילדים זה כמו לבחור צעצוע עם פתק החלפה ב- Toys R Us? 

אם אתם קוראים ומתעצבנים, אני מבינה אתכם. קשה לשבור את פורמט המחשבה הקבוע לפיו מובן מאליו שצריך להביא ילדים, וברור שזה צריך לבוא לא יאוחר מגיל 28. אם נלך אחורה אז גם ברור שצריך להתחתן מוקדם, כדי להספיק למסד את עצמנו כזוג. אם כך מתי נספיק ללמוד, לטייל בחו"ל וגם לעבוד כמו שצריך? איפה כל ההנאות של החיים? אני לא מפסיקה לשאול את זה כי אני כל הזמן פוגשת את האנשים שחשבו ש"ילדים זה שמחה" ועכשיו בא להם להדביק את הילד שלהם לקיר.

תשכחו מזה שבבית יחכה לכם ילד עם חיוך, שיכשכש בזנב וינבח מאושר
 

לא קל לדבר על הנושא הזה. רבים מאיתנו עדיין מקובעים במחשבתם ורואים במוסד הנישואין והבאת ילדים דבר מובן מאליו. לא שחונכתי אחרת, הרי גם אני גדלתי בבית חם ואוהב, עם הורים מפנקים שלא נתנו לי לסבול ולו לרגע. עם כל הצרות שעשיתי להם, בכל מחלה שחליתי, לרגע לא הייתי לבד. איזו סבלנות, איזו נתינה. את מרבית הזמן הקדישו לנו, הילדים, והיום אני רואה זוגות צעירים שאפילו לא קרובים לגדל את הילדים שלהם ככה. הם עובדים שעות רבות, כי צריך לפרנס, וחושבים שהדבר שיכפר על הזמן האבוד הוא קניית מתנות ומשחקי מחשב, וזה כל מה שילד צריך.

ההורים הצעירים דורשים מעצמם יותר מדי: יותר מדי כבוד לילד, יותר מדי הסכמה לכל פעם שהילד צועק "אבל בא לי את זה", יותר מדי תחושות שאולי מה שאנחנו עושים לא מספיק בעוד הם שוכחים ללמד אותו נימוסים ואהבה. הילדים יוצאים מפונקים, לא מתחשבים ולא קרובים להורים, והם ממררים את חייהם בעקשנותם ובפינוקם. אם אתם חושבים שבכול יום שתחזרו הביתה מהעבודה יחכה לכם ילד בבית עם חיוך ויכשכש בזנב כמו כלב וינבח מאושר, תשכחו מזה.

צריך לדעת לחנך ילד עם מקסימום סבלנות, וממה שאני רואה סביבי ישנם כאלה שצריכים קודם כל ללמוד להיות הורים. יש כאלה שמזמינים את סופר נני, יש כאלה שצריכים אותה בדחיפות ולא מזמינים, ויש כאלה שלא ממש מודעים למצב הקשה בו הם נמצאים. חייהם של בני דורי מלחיצים ולא קלים. יש דרך חיים קבועה, שאם אתה לא עומד בלוח הזמנים שהיא מציבה, אתה בפיגור. 10 זה לא סתם מספר, יש לנו 10 שנים מגיל 20 ועד גיל 30 למצוא עבודה אחרי השירות הצבאי כדי לעשות טיול, ולהספיק לחזור כדי לסיים לימודים שנמשכים 3-4 שנים ולפעמים יותר. כי בלי לימודים כמעט אף אחד לא נחשב היום.

יש כאלה שצריכים את סופר נני בדחיפות, אבל לא מעלים על דעתם להזמין אותה. דליות
 

אז הגענו לגיל 24-25 עם תואר. זה השלב שבו השעון מתחיל לתקתק חזק וצריך למצוא עבודה טובה, ומה עם בן זוג? ולהביא ילדים? איך תביאו ילדים לפני הלימודים או בזמן הלימודים? ואם ממש מתחשק לכם לנסוע לתאילנד - תשכחו מזה. את כל זה אנחנו ממהרים לעשות כי אין לנו יותר מדי זמן, מבלי לעצור ולחשוב לרגע "היי, למה לי למהר?" אם לא נפעל על פי תכתיבי החברה המסורתיים, אולי נוכל סוף סוף להשתחרר מהעול של פורמט החיים הקבוע והלחוץ הזה, שבסופו נגיע לגיל 30 כשבקושי הגשמנו את עצמנו וכבר אנחנו צריכים לחתל.

ייתכן שיותר ויותר אנשים מתחילים להבין את זה. ייתכן וסם הצורך במשפחה, ובמסגרת קבועה הולך ונחלש. ייתכן והחומר המרדים שעצם את עינינו מלהתבונן בפרטים הקטנים שבגידול ילדים ולהביא אותם מהר מגיע אט אט לקיצו. עדיין לא כולם יודעים כיצד להתמודד עם רווקות נצחית לאורך שנים רבות, ומעדיפים את מה שהם מכירים - נישואין וילדים. החיים משתנים, וזה הזמן להודות בזה. נעשינו דור עצמאי, דור תחרותי, דור שעובד שעות נוספות, דור בו שמים את הילדים במעונות עד שעות צהריים מאוחרות כי אין זמן לגדל אותם, דור בו כשיש לך ילדים החיים שלך נגמרים. חכמים ממני ובעלי ניסיון כבר אמרו ש"נתת חיים, הלכו לך החיים".

אולי גיל 25-27 לא מספיק לנו. אולי אנחנו לא מספיקים לבחור את מה שטוב לנו. ומפה נובעות כל החששות שלי - מצד אחד הגיל להביא ילדים מחכה מעבר לפינה, מצד שני אין לי יותר מדי זמן לחשוב. כבר נתקלתי בבחורות בנות 30 שאין להן בן זוג ובטח לא ילדים, והן מוכנות לקבל כל אחד. מה לעשות שביולוגית, ילד ראשון בגיל 30 זה יחסית מאוחר. אז בעצם אין לנו ברירה. מתוך הפחד לפספס את היכולת להביא ילדים פשוט נביא אותם וזהו.

אני מאמינה שלמרות כל מה שכתבתי, גם אני בסופו של דבר ארצה להתחתן ולהביא ילדים מתוך פחד לפספס משהו, ולדאבוני אם הייתי גבר הייתי לוקחת את הזמן, אבל נגזר עליי להיות אישה, ולי יש שעון חול. ילדים זו שמחה? אני חושבת שזה קצת יותר מסובך מהקלישאה הזו.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מס' 1
ליאנה קדיס 04.04.2011
 
 
2. כתוב יפה
דור 06.04.2011
 
 
3. צודקת
חופה 06.04.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©