הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הלך עד הסוף
 
יערה צידון מצביעה על הדמיון שבין הקיצונים משני הצדדים: מי שירה בג'וליאנו מר, ומי ששמח לאיד על הירצחו
מאת יערה צידון | 05.04.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


יש משהו מזעזע ואפילו מפחיד בגילוי שישנם לא מעט אנשים שמחים כשבן אדם נרצח, אפילו לפני שדמו הספיק להתייבש. למרות הטיעונים הפוליטיים, הלאומיים
והלאומניים שנובעים מהפתק שאנחנו שמים בקלפי, לא ברור איך אפשר לקרוא על קורבן ולומר עם חיוך ולפני הכול: "מגיע לו". יש בתגובה הזו ברבריות ורוע שלא מביישים את הייחוסים שאנו נותנים לאלימים ביותר שבין בני דודינו, שם מעבר לגדר ההיא.

אולי ג'וליאנו מר היה עוכר ישראל. אולי הוא הצדיק פיגועים ורצה את ישראל רק עבור הפלסטינים. אולי הוא בגד ביהדותו. ואולי הוא היה נאמן לליבו ולדרך בה גדל והתחנך. לא הכרתי אותו אלא רק את כישרונו ואת דבריו בתקשורת, שהאחרונים כידוע היו נתונים לתרגומים ולעיוותים. אך שום אדם לא גדל בחלל ריק, וכשאתה חצי יהודי, חצי ערבי, ובן להורים עם דעות שמאלניות בלשון המעטה, אולי תגדל להיות לוחם ביחידה מובחרת, ואולי תוותר על זהותך הישראלית. מי יודע, אולי תעשה את שני הדברים.

בגלל שחייו של מר שונים מאוד משל רוב הציבור היהודי-ישראלי, נראה בעיניי הוגן לנסות להבין מדוע הסתכלותו על המציאות הישראלית הייתה מעט שונה מזו הרווחת או מדוע, רחמנא ליצלן, הוא לא היה ימני. כשזהותו של אדם היא כה מורכבת, כל בחירה שהיה עושה הייתה מתפרשת כבגידה באיזשהו חלק מתוכו, ועל כן שום בחירה לא הייתה יכולה להיות קלה עבורו. אך הדילמות שרובנו נתקלים בהן בעיתון או ברמה המוסרית, היו ככול הנראה מהותיות להכרעה אצל מי שאלו מעצבות את זהותו.

כשזהותו של אדם היא כה מורכבת, כל בחירה שלו עלולה להתפרש כבגידה
תצלום : מתוך "מעריב"

בניגוד ללא מעט שמאלנים וימנים שיושבים על הגדר, תרתי משמע, מר לקח את דעותיו הפוליטיות
, שעל ברכיהן התחנך, ואת זהותו המורכבת, יחד עם מי שהוא - שחקן, אמן ויוצר, והלך עד הסוף. עד להקמת תיאטרון בג'נין, והשמעת דברים שלא אתפלא אם נועדו מלכתחילה למנוע את הגעתם של אותם כדורים שבסופו של דבר השיגו אותו.
אלו מביניכם שגם אמרו "מגיע לו" כשקראו את הידיעה על מותו, שכחו שאין שום סיבה אמיתית לשמוח. מה משמח? האם זו הידיעה הנוספת על כך שהשקט הופר? האם זהו ניצחון האיסלאם הקיצוני על פני התרבות בג'נין? או שמא לא חיבבתם את כישורי המשחק שלו?

הסיבה היחידה לשמוח היא שמחה לאיד
- פחות שמאלני אחד, פחות ערבי אחד ופחות בוגד אחד. אבל באותה מידה מדובר בפחות אמן אחד, פחות יהודי אחד ופחות אדם אחד שהולך עם אמונותיו וערכיו עד הסוף, ומנסה לשנות איתם תפיסת עולם.
גם אם היא לא תואמת או מקובלת על כלל הציבור הישראלי, עצוב כשאדם מוצא את מותו בשל שנאה. בדיוק באותה מידה שהרצח באיתמר כאב לציבור הישראלי או שרצח רבין ריסק אומה שלמה. אין לכאב הזה קשר לדעות הפוליטיות של אותו אדם. יש לכאב הזה קשר לאובדן חיים, ואולי, מעל לכול, לפגיעה נוספת בתקווה לשינוי במצב הקיים בישראל או לטיפת סובלנות.

הסיבה שמר קיבל איומים על חייו מלכתחילה היא אותה סיבה שחלקכם מחייך, רק מהצד השני. מר סיים את חייו ברצח בגלל זהותו, בגלל דעותיו, ובגלל שגם בעיני המוסלמים הקיצוניים בג'נין הוא ספק יהודי, ספק ערבי, ספק נוצרי, ספק לוחם בצנחנים, ספק לוחם חופש. כמו בתוך גבולות הקו הירוק, גם בג'נין, מר נתפס כאמן בוהמי שמאיים על האמונות הדוגמטיות של הקיצונים מביניהם, וכאדם שמנהל יותר מדי קשרים עם הצד השני. הדמיון בין המחייכים לבין היורים עולה על השוני, ואולי רק במקרה אותם כדורים הגיעו מהכיוון ההוא של הגדר.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מה שחשוב זה שהוא קודם כל היה אדם
רחל 05.04.2011
 
 
2. לגמרי מסכים. חבל שרק עכשיו שומעים עליו כ"כ
יואב 06.04.2011
 
 
3. רצח ג'וליאנו מר הוא הרבה יותר מרצח
יואב מלכה 07.04.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©