הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סיכוי גבוה לטפטופים
 
הרעיון של יום שלם המוקדש רק לה, קוסם לאריאלה אביר אך באותה נשימה מכניס אותה למצב רוח ערפילי. יום הולדת - חגיגה נחמדת
מאת אריאלה אביר | 15.04.2011
 

>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


העולם שבו אנו חיים מתחלק לשניים: אנשים שמחכים במהלך כל השנה שיום ההולדת שלהם יגיע, ובחורים. זוהי כמובן חלוקה גסה, אבל לרוב מייצגת. לא סתם כל סדרת נעורים אמריקאית שמכבדת את עצמה, מקדישה פרק אחד לפחות לחגיגות יום הולדת גרנדיוזיות של אחת מכוכבות הסדרה, שמהולות בדרמטיות מוגזמת
.

אומנם אותן סדרות בנויות בצורה שבלונית וצפויה, שתמיד משלבת בתוכה חיוכים הלקוחים מפרסומת למשחת שיניים, בצירוף דמעות תנין (כששאר גופו מופקע למען ייצור התיקים שעל הסט) אך יש להודות כי בנושא הזה מדובר במוקומנטריה לכל דבר.

ברגע שאישה מגיעה לגיל בו היא לא צריכה לחשב את שנת הלידה המתאימה שתכניס אותה למועדון הנכון ביום הנכון, היחסים בינה לבין יום הולדתה הופכים מיידית ליחסי אהבה-שנאה. רובנו סוגד לרעיון שיש יום שלם בלוח השנה שמוקדש אך ורק לנו, אבל מצד שני אנחנו נוטות למצוא את עצמנו במצב רוח חצי ערפילי עם סיכוי לטפטופים ככול שהוא מתקרב.

החוקים אומרים שאיחולים בסגנון "מזל טוב, עד 120!" נחשבים לעלבון
תצלום : Flickr, A.Vanier

למה זה קורה? כנראה בגלל חשבון הנפש שאנחנו עושות בימים שמגיעים טרם יום ההולדת. מה עשינו עד היום
? מה רצינו להספיק לעשות עד היום? ואת מי רצינו לעשות עד היום? אלו כמה שאלות שתופסות חלק קטן מתוכו. החלק הגדול, שלוקח מאיתנו את מירב המאמצים, הכוחות ואת רוב שעות היממה הוא תכנון החגיגות: איפה נחגוג, מי יוזמן, מי יואיל בטובו להגיע, האם כדאי לחבוש כתר של נסיכה או זר פרחים מפלסטיק, והשאלה החשובה מכול - מה נלבש?

בשנים האחרונות כל עניין יום ההולדת הפך להרבה יותר מסובך ונקמני. כמו בכל שאר תחומי חיינו, הפייסבוק משאיר גם כאן את חותמו. אם פעם התחרות העיקרית הייתה - מי מקבלת את המתנות הכי יפות, היום משווים ברכות בפייסבוק. החוקים, אגב, אומרים שאיחולים בסגנון "מזל טוב, עד 120!" נחשבים לעלבון, ולא לברכה. הסימן הסופי לכך שהפכנו למפלצת תשומת לב הוא שבסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, אנחנו אומרות משפט מטורף, כמו "אני לא מאמינה שנילי, שהייתה איתי בגן שולה, וראתה אותי לפני שבועיים דורסת בטעות את פח האשפה שלה, לא אמרה לי מזל טוב, אני בחיים לא מגיבה לה יותר על סטטוסים".

לא פלא שכאשר מגיעות החגיגות, אנחנו נמצאות בשלבי פיתוח עמוקים של מאניה-דפרסיה קלה, וכל דבר מינורי עלול להוציא אותנו משלוותנו, ולגרור סצנה שאפילו התסריטאים של "צעירים חסרי מנוח" לא יכלו להגות בראשם. לסלי גור ניסחה זאת בצורה הטובה ביותר כששרה בשנת 1963 שזו המסיבה שלה, והיא תבכה אם זה מה שמתחשק לה.

אני נמצאת ימים ספורים לפני יום הולדתי. עברתי את שלב ה"מה הספקתי לעשות עד היום?", ועכשיו אני תוהה לעצמי איך לחגוג את אותו אירוע מכונן ששינה ללא ספק את פני האנושות כולה. אם לסלי גור חשבה שהחיים אי שם במאה ה-20 היו קשים, שתנסה לחלוק את היום המיוחד שלה עם חג הפסח, יום הזיכרון, ויום השואה, שנה אחר שנה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©