הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שיר הרס
 
לצעקות של השכנים הם חירשים, המתנדבים של המשטרה לא מפחידים אותם ולתחביב שלהם קוראים ואנדליזם. יערה צידון מבקשת מההורים לדאוג שהרוגטקה של היום לא תהפוך לאקדח של מחר
מאת יערה צידון | 29.04.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


יום שישי בצהריים. השמש זורחת והציפורים מצייצות, כשגוגל הכלבלב ואנוכי עושים כהרגלנו טיול בגני השכונה ברמת גן. בעודי אוספת גללים שהשאיר חברו הטוב של האדם, אני מבחינה בהתקהלות בקצה הרחוב. נדמה לרגע שנחתתי בעיירת פשע שכוחת אל או במהלכה של אינתיפאדה שלישית.

דמות קטנה אוחזת במוט ברזל ענק ומכה ברעש צורם בכול הנקרה בדרכה, ודמות אחרת יורה אבנים בציפורים וחתולים באמצעות רוגטקה מאולתרת שלא הייתה מביישת את פיתוחיו, לכאורה, של דיראר אבו-סיסי. עוד שלושה ואנדליסטים נהנים מכלי נשק פשוטים ומיידים אבנים ומקלות, מלומד אחד עובר בין לוחות המודעות, תולש דפים ומשליך אותם על המדרכה, ועוד שני בני טובים בצד, חסרי נשק אחרי פיצוץ כל נפציהם, הולכים מכות - לתפארת מדינת ישראל.

זה שהדור הולך ופוחת זה ידוע עד קלישאתי, אותו דבר לגבי האימרה שהילדים של היום הם לא כמו הילדים של פעם. אבל חבורת העבריינים בפוטנציה, שמסתובבת אצלי בשכונה בימי שישי בצהריים, נותנת לסיסמאות אלה נופך חדש. ספסלים שבורים, חיות פצועות או מפוחדות, לוחות מיותמים ממודעות, ובעיקר רעש ואווירה אלימה מציפים את הרחובות עד לשעת ארוחת הערב. אם כשהייתי קטנה צייתתי במבוכה כשמבוגר כלשהוא העיר לי בפומבי על התנהגותי את הנציגים האלו של דור העתיד זה ממש לא מעניין.

אחרי הפיצוץ של כל הנפצים, הם הולכים מכות לתפארת מדינת ישראל
 

להערות הם לא מתייחסים, לצעקות מחלונות הבניינים הסמוכים הם חירשים, אפילו מתנדבים של המשטרה לא מפחידים אותם. נכון, ילדים הם ילדים. לא שזה מסביר למה חלקם צריך להיות עבריין מגיל עשר אבל נניח, אז האחריות היא לא שלהם או לפחות לא בלבד. מכאן עולה השאלה איפה, למען השם, ההורים? אני יודעת, בישולים לקראת ארוחת שישי הם לא תענוג גדול, ואם היו לי ילדים בטח גם אני הייתי מנסה להיפטר מהם לכמה שעות בזמן הזה. אבל האם הם באמת לא יודעים שבעודם עמלים על החמין לשבת או נהנים מסיאסטה, יצירת המופת שלהם משוטטת ברחובות וזורה הרס?

מכיוון שאין הורים באופק, ובפעם היחידה ששאלתי לשמו של אחד הזאטוטים נמסר לי שם של עבריין ידוע, שאני תוהה מהיכן הכיר אותו, המצב נותר בעינו. לא נותר לי אלא להעביר את ימי שישי בטיולים עם הכלב שבמקום רוגע, מניבים חשש אמיתי מהיתקלות בחבורת ילדים גנגסטרים שמנסה להרוג חתולים וציפורים ומפוצצת נפצים בפארק. ואם זה כך אז זהו, זה רשמי. אימא ואבא, אתם תוכלו סוף סוף להוציא לפועל את התוכנית לאשפז אותי כמטורפת. רק שהגורם לא יהיה גור עזוב שאספתי מהרחוב כפי שחשבתם אלא דבר קטן אחר, שעושה לא פחות רעש והרבה יותר נזק. בגללו אני מייחלת לגיבור-על שינחיל סדר ברחובות רמת גן. ומי יודע היכן עוד, הרי גם במציאות של המבוגרים בימינו זה כבר לא נורמלי לא לרצות לחסל משהו או מישהו. במציאות כזאת, אימא ואבא יקרים - בכיף אני אומרת, הלבישו אותי בכתונת המשוגעים.

אולי אני נאיבית. אולי הילדות במושב בפרובינציה גרמה לי לחשוב שכול הילדים הם די חנונים כמו שהייתי. שיושבים כל היום לצייר, וכשבא להם משהו מסעיר הם יוצאים למסע ארוך לקניית ארטיק קרח בטעם דובדבן בצרכנייה. ואולי זו סתם העובדה שאני בת. אבל כשאני רואה את הילדים האלה: עם הקפוצ'ונים, המבט המחפש אחר דבר מה להרוס, והאמצעי לעשות זאת ביד - משהו בי מתמלא בפחד לגבי העתיד שאליו אנחנו צועדים. במה הם יאחזו בגיל 16? או בגיל 25? האם ומתי מוט הברזל והנפץ יוחלפו בסכין או באקדח? אני לא יודעת מה התשובה, אבל התחושה שלי היא שזה יקרה, וכנראה שבקרוב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©