הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרירה? אני?
 
ההתאהבויות, המינוס בבנק, הלילות הלבנים ותאונת הדרכים. רגע לפני החלפת הקידומת, ניצן ארד מתבוננת באומץ בעשור שעברה
מאת ניצן ארד | 04.05.2011
 

אם להיות כנה לגמרי, היומולדת הקרוב שלי או ליתר דיוק, החלפת הקידומת מעוררת האימה, לא באמת מעוררת בי אימה. אבל מאחר ואני ידועה בנטיותיי להפוך למפלצת תאבת פרסום ותהילה כשימי ההולדת שלי מתקרבים, החלטתי להקדיש את הטור הבא לסיכום עשור, ותוך כדי כך להציע את הכותרת - למה הפסקתי לכתוב (זמנית) והתחלתי לחיות.

האמת שהעשור שלי יכול להתחלק ל-לפני ואחרי. לפני שהכרתי את מ', שזכה בליבי ובשנתיים מחיי, שבמהלכן התברר שעוד אי אלו בחורות נתנו לו את ליבן. אני נשבעת שהיום זה מצחיק אותי, אבל אז סירבתי לגלות חוש הומור. העניין הוא, שאיכשהו הסיפור הזה גם פירק אותי וגם הרכיב אותי מחדש.

יש לי הרבה חברות צעירות ממני, והבטחתי להן שכל בחורה מקבלת בחור אחד בחייה שגורם לה לשכוח את כל הערכים שלה, הכבוד שלה והופך אותה ליצור מגוחך ואומלל. "שטיח רצפה" כפי שהיטיב להגדיר אותי א', שבא מיד אחרי מ'. אני, כמו מישהי שאינה יודעת להסתפק במועט, לא קיבלתי רק בחור אחד כזה אלא סדרה שלמה. מ' אמנם נתן את ההקדמה, אבל א' היטיב לעשות לי בית ספר להתנהגות תל אביבית נלוזה. לפני שבוע ראיתי אותו בקניון אחרי שנתיים. הוא נראה עצוב ולא יפה כמו שזכרתי. נראה לי שהתבגרתי.

אני נשבעת שהיום זה מצחיק אותי, אבל אז סירבתי לגלות חוש הומור
 

אחריו היו הלימודים שסיימתי באיחור, המינוס בבנק שסירב להיעלם, המשקל שסירב לזוז, ולסיום, תאונת הדרכים שהפכה את עולמי, מילולית, והוציאה אותי עם שריטה אחת וטראומה תמידית מנהיגה, ומותו של החתול האהוב שלי, שליווה אותי בשני עשורים האחרונים. בקיצור, היה עשור עמוס. אבל, איך אומרים, היה גם מצחיק. מאוד. היו סיפורים הזויים, לילות לבנים, מיטות לא מוכרות, ארוחות בארבע בבוקר, מסרונים מוטרפים, דרמה. היו התאהבויות ושברונות לב איומים, הייתה בדידות נוראית וחברויות מדהימות. כמה מקומות עבודה, פרידות כואבות וקשרים שנוצרו. היו אנשים שעדיין נמצאים לי בלב, אפילו אם כבר לא נמצאים בחיי. היה עצב ושמחה, היו חיים.

בשבוע שלפני פרידתי הכואבת ממ' היו לי כאבים נוראיים ביד. חברה שלי אז אמרה לי שהיד הזו מסמלת את השיפוטיות שלי כלפי אחרים, והשיפוטיות שלי כלפי עצמי. יום אחרי הפרידה, הפסיקה לכאוב לי היד. גיליתי מאגר בלתי נדלה של חמלה למנעד תחלואי ומכאובי האנוש - אם זה שקרן פתולוגי כמו מ' או סתם חברה שכואב לה. גיליתי מאגרים בלתי נגמרים של חוש הומור. גיליתי יכולת שלי לשאוב את עצמי ממצבים חסרי תקווה ולהרים את עצמי, לא משנה כמה קשה. "עוף החול" קראה לי אמא שלי.

בסוף העשור גם נולד לי אחיין ראשון ודי מושלם, שסיכם סופית את העובדה שאני כבר לא ילדה, כי "דודה" זה כבר תפקיד מחייב. אחי האהוב הוא כבר אבא. אני מתפלאת לגלות שמה שהפחיד אותי לפני עשור כבר לא מפחיד אותי היום. להיפך. השאלות שהטרידו את מנוחתי בעבר - האם אהיה עשירה ומפורסמת לדוגמה, כבר לא מעניינות אותי היום. מעניינת אותי שלווה, עדיין תכונה חמקמקה ואקראית שפוקדת אותי לעתים אבל לא שוכנת אצלי כדרך קבע. וזה בסדר, כי כנראה זו מי שאני.

מתקדם במעגלים

לא מזמן הייתה לי שיחה עם מישהו שחשוב לי, שאמר שהוא מרגיש שהוא תמיד יהיה אדם שעובר ממשבר למשבר ולא מתקדם על מי מנוחות. זה היה תיאור מדויק של העשור האחרון שלי. אבל אני מעדיפה לתאר את זה אחרת. אני בן אדם שמתקדם במעגלים ולא בקו ישר קדימה. שני צעדים קדימה, אחד אחורה.  אני לבטח לא נמצאת היום איפה שחשבתי שאהיה לפני עשר שנים, אבל מי כן. החברים שלי?

רובנו עוד רווקים, מחפשים, שואלים. לאף אחד מאיתנו אין רכוש או משרד מפואר. רובנו עוד נאבק לצאת מהמינוס בבנק, להוריד עוד חמישה קילו שמלווים אותנו כבר חמש שנים, רוצה להיות בזוגיות אבל בלי לוותר על הרווקות. רוצה להתאהב. מאוהב. אנחנו עדיין לא בוחרים את הבחירות ההגיוניות והשקולות. אנחנו עדיין עושים שטויות. זו הסיבה שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. התעסקתי קצת בלהשתטות ופחות בלכתוב על זה.

"תכתבי על מה שמכעיס אותך" עודדו אותי במערכת "זה תמיד עובד". "אני תקועה" המשכתי לתת תירוצים כשבעצם לא היה לי נעים להגיד, שאף אחד לא ממש הכעיס אותי לאחרונה. אולי העציב או תסכל, אבל זה לא נכתב טוב כמו כעס, וזה, לדאבוני, לא נמצא ברשותי כרגע. הדבר העיקרי שיש לי ושאני גאה בו, הרכוש היקר ביותר שלי, הוא החברים שלי, הקרובים יותר והקרובים פחות. הם פשוט חבורה של אנשים שממלאת אותי שמחה ענקית, ורגעים ספורים של אותה שלווה מדוברת.

החברות שלי, שאני יכולה להתחיל לבכות כשאני חושבת עליהן, כי הן הנשים הכי מרגשות, מצחיקות וטובות הלב שפגשתי. הן התומכות הכי גדולות שלי והמבקרות הכי קשוחות שלי. המסלולים שלהן לא בהכרח דומים לשלי אבל הן עדיין פוסעות לידי.
לצערי פה אני כבר עוברת לאמרות שפר קיטשיות שהורסות לחלוטין את המוניטין המריר שלי, ולכן זהו הרגע להתוודות - שמי ניצן ואני לא באמת מרירה. אני פשוט עומדת להיות בת 30. טוב, עכשיו כשאני מנסחת את זה ככה, יכול להיות שאני רק קצת מרירה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
13 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. לא כתבת הרבה זמן אבל היה בהחלט שווה לחכות!
יום הולדת שמח ניצן! 05.05.2011
 
.
מאיה 05.05.2011
 
 
2. אחד הטובים
יעל 05.05.2011
 
 
3. הצלחת להצחיק ולרגש אותי בהפרש של שניות
גייגיי 05.05.2011
 
 
4. אין מילים
מאיה 06.05.2011
 
 
5. אהובתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שי 06.05.2011
 
מדוייק
דלית לייבו 06.05.2011
 
 
6. ניצן ארד!
שני 06.05.2011
 
 
7. מאה אחוז קקאו
חנוך 06.05.2011
 
 
8. אהבתי!!!!!!
פ 06.05.2011
 
 
9. מ-ד-ה-י-מ-ה!!!
ענת 08.05.2011
 
 
10. גם בפעם ה-100
אור 08.05.2011
 
הפיניקס
יודי 10.05.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©