הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמוץ
 
לאחר שקראה את הספר "טעמה העצוב של עוגת הלימון", רחל טליאז חושבת שהסופרת איימי בנדר צריכה להחליף מתכון
מאת רחל ביו | 05.05.2011
 


>>>
 
העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


ביום הולדתה התשיעי קורה לרוז אדלשטיין, גיבורת הספר "טעמה העצוב של עוגת הלימון", דבר מה משונה. אימה אופה לה עוגת לימון שהיא מאוד אוהבת, אך עם הנגיסה הראשונה היא מתמלאת בתחושות מוזרות. לא רק טעם העוגה ממלא את פיה אלא גם רגשות של בדידות, עצב וייאוש. "האוכל של אימא" מקבל משמעות חדשה כאשר היא מבינה שהיא יכולה לטעום את רגשותיו של מי שהכין את הנכנס לפיה.

הדבר מכביד עליה ומפריע לה לאכול. תחילה היא יכולה לזהות את מרכיביו המדויקים של המזון, מי הכין אותו, מאילו מרכיבים, כיצד ואיפה, ואחר כך היא חושפת את רגשותיהם הכמוסים ביותר של בני משפחתה. במבט ראשון משפחת אדלשטיין מצטיירת כמשפחה אמריקאית מושלמת, שגרה בפרברים בבית עם גינה וגדר לבנה, אך עם כל טעימה מגלה רוז עוד סדק בתמונה.

אביה הוא איש מופנם, תובעני וכמעט מנוכר, שלא יודע להביע חיבה והערכה. הוא נרתע מבתי חולים עד כדי כך שכשנולדו שני ילדיו, הוא עמד בחוץ. בספר ישנו מוטיב הריהוט. רגעי הקירבה היחידים בין רוז לאביה קורים כאשר הם מתיישבים על הספה, וצופים יחד בסדרה האהובה עליהם. כך החומר מתנגש עם הרגש ועם חוש הטעם המפותח יתר על המידה של רוז.

לא ידעה כיצד להתמודד עם העלילה המופרכת שיצרה ולכן ניפחה אותה. איימי בנדר
 

אחיה, ג'וזף, הוא אטום כאביו, אך באופן קיצוני הרבה יותר. הוא כמעט שלא מדבר עם איש אלא על מדע ופיזיקה, חי בעולם סגור, ונוטה להיעלמויות לא מוסברות. התנהגויות אלו מעוררות חשד אצל הקורא כי מדובר בסוג של אוטיזם.
אימה של רוז מנסה להחזיק את המשפחה מלוכדת. היא משתדלת לעשות את הכול כמו שצריך, אבל דואגת בעיקר לג'וזף, והקשר ביניהם קרוב וחם. האם אף מחפה עליו ומעודדת את התנהגותו המשונה. לעומת זאת, לטענותיה של רוז, ולעובדה שאינה אוכלת כמעט, היא לא מייחסת חשיבות. רוז נתפסת כילדה הנורמלית במשפחה - חברותית, פטפטנית וחביבה על הבריות.

העובדה שאיש לא מתייחס לטענותיה מטרידה בעיניי: ילדה קטנה טוענת שהיא לא רוצה לאכול, ולאיש לא אכפת. בתחילה אחות בית הספר חושדת באנורקסיה, אבל מבינה במהרה כי מדובר בחשד לא מבוסס. הוריה של רוז לא מוטרדים מכך מפני שהם עסוקים בעצמם ובבעיותיהם. רק לג'ורג', חברו היחיד של אחיה, אכפת והוא היחיד שמאמין לה. מקומו של המבוגר האחראי נעדר בסיפור, בעיקר כאשר חוש הטעם המפותח מטשטש את הגבול בין מה שילדים צריכים לדעת על הוריהם ומה שלאו. הדבר מוביל להחלפת תפקידים: לעיתים נדמה שרוז היא האימא בבית, וג'ורג' הוא האח הגדול והמגונן.

הרעיון המרכזי בספר הוא רענן אך חמוץ-מתוק. בדרך כלל ספרים על אוכל עושים לי טוב בבטן, אולם במקרה הזה יש עלילה מוחמצת ולא אמינה. נראה שאיימי בנדר, כותבת הספר, לא ידעה כיצד להתמודד עם העלילה המופרכת שיצרה ולכן ניפחה אותה עוד ועוד. התוצאה היא ספר דרמה שמסתיים כמו פנטזיה. יתרה מכך, משפחתה של רוז מתוארת בשטחיות יחסית. ברובו של הספר הסופרת רק מתארת את הדמויות ואת התנהגותן החריגה, אבל לא מספקת הסבר עד לסוף, וגם אז הוא לא מספק.

אם בנדר חשבה שיש מתכון לכתיבת ספר מוצלח, הרי שהיא הגזימה בכמות המרכיבים. יש יותר מדי תתי עלילות מופרכות ואפילו הזויות, יותר מדי תיאורים מדוקדקים וטרחניים של האוכל שרוז בוחנת בלשונה, יותר מדי דימויים, ויותר מדי משפטים קצרים חסרי משמעות. רצוי היה להשאיר את הסיפור הזה עוד קצת בתנור. מה שדווקא כן מצא חן בעיניי בספר הוא העטיפה שלו - לימונים צהובים מונחים בקופסת ביצים על רקע שחור. התמונה, כמו שם הספר, מסקרנת ומזמינה. קופסת הביצים מרמזת על עוגה ומשפחתיות, מנגד לה - חמיצות הלימון, והרקע השחור המסתיר כל כך הרבה סודות. חבל רק שהעטיפה היפה והמושקעת מבוזבזת על ספר שלא הושקע בו מאמץ רב. טעמה העצוב של עוגת הלימון הוא כטעמה של אכזבה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©