הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תמיד אותו חלום
 
גלעד שליט, הכרמל העירום והשלום שנרצח מעיבים על יום הולדתה ה-63 של מדינת ישראל, ומביאים את קארין פלוטניק לשאת תפילה לשקט. לו יהי
מאת קארין רחמין | 07.05.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


בבית קפה שכונתי בקרית שמונה, יושבים תושבים ונהנים מהשקט הזמני ששורר
. 81 שנים קודם בתל חי, שלושה ק"מ צפונה, נהרג בקרב יוסף טרומפלדור שהצהיר כי "טוב למות בעד ארצנו". שישה ק"מ צפונית משם, חיילי גולני מסיירים לאורך הגדר ומחכים שהשקט יופר. לו השקט היה נמשך לנצח.

על שפת הכנרת עומדים אב ובנו. הבן שואל אם זה נכון שפעם היו כאן מים, והאבא ממלמל לעצמו שפעם היה פה טוב. 50 ק"מ מערבה עומדת עירומה רצועת ההר שפעם הייתה ירוקה תמיד. האש כילתה עימה מיליוני עצים והולידה שורה של מחדלים חדשים. זה לא שפעם היה פה טוב יותר, אלה אנחנו שלא היינו באובססיה לחפש אשמים. לו היינו אזרחים טובים יותר.

ברחוב שוקק בעיר הגדולה, היכן שאין דאגות וגם לא חניה, הציונות מטושטשת היטב באמצעות עשן אוטובוסים סמיך. בכיכר בה נרצח השלום, צעירים מפגינים ודורשים שניתן את מה ששלנו, כי לפעמים צריך לדעת לוותר. על כביש מספר אחת, קצת לפני שעולים לירושלים, מתנוסס גרפיטי בכתב יד צבוע תכלת - "הביאו את היום". בכול פעם שאני עוברת שם, עוברת בי צמרמורת. אם נוותר, לאן אסע? לו השלום היה עוד חי.

זה לא שפעם היה פה טוב יותר, אנחנו לא היינו באובססיה לחפש אשמים
 

במרכז ירושלים, מצידו האחד של הכביש, משפחה חרדית בבגדי חג צועדת לבית הכנסת לקבל את שבת המלכה. מן העבר השני, ילדים ערבים ברגליים יחפות, לוטשים בה עיניים מבעד לגדר של משמר הגבול. יש המכנים זאת כיבוש. כמה שעות מאוחר יותר סמוך לחצות, נערה בת 12 שבה אל ביתה שביישוב איתמר, ומוצאת את הוריה ושלושת אחיה הקטנים שרועים בתוך שלוליות של דם. אני מכנה את זה רצח של חפים מפשע. לו אויבינו היו בני אדם.

אי שם בעזה יושב גלעד שליט במשך 1778 ימים, כלוא ומבודד. מדינה שלמה מתפללת, צועדת וזועקת. מפחדת, אבל לא מאבדת את התקווה. בתל ערד נמצא אחי הקטן שהתגייס לפני חודשיים. אימא הבטיחה לו שכשיגדל לא יהיה צבא. עכשיו זה הוא שמבטיח לה שהכול יהיה בסדר. לו הבטחות תמיד היו מתקיימות.

בתוך מקלט קטן בעיר שדרות, שני ילדים משחקים תופסת ומנסים לתפוס פיסת ילדות. הם מחכים לקבל אישור ששקט בחוץ, ושאפשר לצאת לרחובות ולשחק כמו פעם, כמו ילדים, כמו בתל אביב ובמודיעין. יש להם כיפת ברזל בשביל הגוף, וכיפה סרוגה בשביל הנפש. שתיהן ישמרו עליהם מכול פגע. לו הייתה להם ילדות מעט אחרת.

בבית מלון מפואר באילת, תייר צרפתי משתכשך במים. צעיר סודני, שברח מארצו כי חשב שבישראל טוב יותר, מגיש לו בירה תוצרת גרמניה, ושניהם מדברים אנגלית עילגת. שיחה בין כאלה שיכולים תמיד לברוח לבין אלה שמנסים, כאלה שנחים וכאלה שאין להם זמן לנוח. כאלה אנחנו.

זה תמיד אותו חלום, ורק הנוף מתחלף מפעם לפעם. 63 שנים, שמונה מיליון תושבים ו-22,072 ק"מ. עם אחד שרוצה אותם דברים, אבל אחרת. לחיות בשלווה ובשקט, לראות את הכנרת מלאה, ואת הכרמל פורח מחדש. להביא את היום, ולהחזיר כל ילד הביתה בשלום. עם אחד שצריך לחשוב על העתיד, במקום להתרפק על העבר. להביא לשינויים במקום לחפש מחדלים, למצוא פתרונות ולא אשמים. עם אחד שיודע מי הוא, למה הוא כאן, ואיזו דרך הוא עבר בשביל להגיע. זה תמיד אותו חלום, וכולנו עם אחד שצועד אליו יחד. מקווה, מאמין ויודע שבסוף יהיה בסדר. לו יהי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מרגש
יערה 10.05.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©