הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תג מחיר לזיכרון
 
נגן אקורדיון שקצת מזייף, ומישהי ששרה במקהלה בשביל הנשמה מרגשים, בעיניה של יערה צידון, הרבה יותר מכל זמר מוכר. ולכן היא מציעה להצביע ברגליים ולהשאיר בבית את אלו שרוצים לדפוק קופה
מאת יערה צידון | 08.05.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


זיכרון ראשון: ערב קייצי ומהביל בשפלת החוף. כל חברי המושב צועדים אל עבר הרחבה הניצבת בכניסה לבית העם, ועומדים בשקט בזמן הצפירה. משפחה שאיבדה בן נושאת דברים לזיכרו, ואימא שלי עומדת בין נשים ששרות על אחיהן הצעיר, יהודה, לצלילי אקורדיון חורקים. ביום למחרת נתכנס בבית העם בערב לרגל ארוחה חגיגית, שבמהלכה יועלה מופע חובבני עליו עמלנו, ילדי המושב, במשך חודשים.

זיכרון שני: בית הספר התיכון. חזרות מתישות בקרוואן מתפרק לצלילי גיטרה וקלידים. בבוקר, ברחבת הדשא הגדולה, המוני ילדים ומבוגרים יתקבצו על האדמה רוויית הדם של איזור בית דראס, כדי להמשיך לזכור. התרגשות עברה בי רגע לפני שהטקס התחיל בכול שנה. המעמד הזה היה מחייב ומלחיץ, למרות שלאף אחד לא באמת היה איכפת אם זייפנו או אם הגינו מילה באופן לא נכון. לא היה שם אגו אלא רק רצון לייצר זיכרון מכבד ומכובד של אותם אנשים שעל סיפור חייהם גדלנו.

היום זה לא ככה. מאז שהתבגרתי יום הזיכרון התרחק ממני או שאולי אני ממנו. אני כבר לא לוקחת בו חלק כמו פעם, וקולם של כוכבים לא מצליח להגיע אליי כמו קולו של חבר ששר שיר ישן בשביל הלב. אבל השנה נוצר שיא חדש: כמו לכול דבר כמעט, גם לזיכרון שלנו התווסף תג מחיר. אין מדובר במחיר הדם אלא בכמות המזומנים. וכך קרה שעיריות רוצות להביא לבימה הגדולה שלהן את הזמר הכי מפוצץ, את הנואם הכי דמגוגי, ואת האפקטים הכי מרשימים. אולי ככה אנחנו אמורים לזכור טוב יותר.

רק ככה נוכל להיות חברה שטובי בניה מכתיבים את ההווה
 

אז נכון, לאמנים מגיע להתפרנס בכבוד, למרות שנראה לי שאלה שמעטרים את רשימות המשתתפים בטקסים גם ככה חיים לא רע. אבל מה שצורם בעיקר הוא זליגתו של המרדף אחרי הכסף לדבר שאנחנו מוקירים יותר מכול - קדושת החיים והאבל על אובדנם. במקום לרצות לשמר זיכרון קולקטיבי שמכבד את אלו שהקריבו את חייהם לטובת קיומה של ישראל, מארגני הטקסים רוצים לדפוק קופה באיצטלה של כיסוי עלויות. כך לסלתה ולשמנה ניתנת הזדמנות לכאוב, ולאותו עובד קשה יום שבקושי מסיים את החודש, נותר רק לעמוד בבית בצפירה, ולהתמרמר על כך שאפילו בשביל לבכות הוא צריך לרכוש כרטיס כניסה בסכום שאין לו.

לפחות יפה לראות שישנם אמנים שעדיין לא מוכנים למכור את נשמתם לשטן, ולהרוויח על חשבון האבל של אחרים - כמו ברי סחרוף ואחרים, שביטלו את הופעתם. ולפחות חלק ממארגני הטקסים בתשלום חזרו בהם מהבזיזה השערורייתית, בעקבות הביקורת הציבורית שהתעוררה. אך הגיע הזמן שנצביע גם אנחנו הקהל ברגליים, ונראה שלאומיות לא יכולה להימדד במזומנים. רק ככה נוכל להיות חברה שלא רק מתגאה במי שהיא הייתה ובטובי בניה שנפלו אלא גם במי שהיא כיום, ובטובי בניה שמכתיבים את ההווה.

אז שלא יביאו לנו את דודו אהרון ורמי קליינשטיין, אנחנו נסתדר גם בלעדיהם, כי ממילא ערב יום הזיכרון לא נועד ליצור הנאה מההופעה אלא להזכיר לנו שמשהו חסר. שיזמינו במקומם נגן אקורדיון שקצת מזייף, ומישהי ששרה אחת לחודש במקהלה בשביל הנשמה. אולי הם יתנו הופעה פחות מפוצצת, ואולי לא ימלאו רחבות בהמוני אנשים, אבל לפחות יתנו לכול אחד הזדמנות שווה לזכור, לבכות ולהוקיר. הרי רק בשביל זה היום הזה קיים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©