הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הלכה השינה
 
הסרט "צעקה 4" גרם לאריאלה אביר לפחד, להיגעל ובעיקר להתגלגל מצחוק עד לקפיצה הבאה מהכיסא, שלא לדבר על כף היד שכיסתה את העיניים, ליתר ביטחון
מאת אריאלה אביר | 18.05.2011
 

ב-97' עמדתי עם אחי היקר מול בית הקולנוע "רב חן" בכיכר דיזנגוף, והתמודדנו עם שאלה הרת גורל: האם נצפה ב"מלך האריות" או ב"צעקה 2". ממרומי גיל עשר, קל לנחש מהו הסרט שהשתוקקתי לראות. אך באופן שעד היום לא ברור לי, מצאתי את עצמי יושבת באולם חשוך, ומביטה במשך 120 דקות בעיקר בכף היד שלי שחסמה את עיניי. המסכה הלבנה עם הפה הפעור וארובות העיניים השחורות ליוותה אותי במשך לילות רבים של שינה מועטה.
 
15
שנים חלפו להן מאז צאת הסרט הראשון בסדרת "צעקה". הרבה סרטי אימה ריצדו לנו מול העיניים בזמן שחלף, וכול אחד ניסה להיות יותר מפחיד, מגעיל ומשתק. הידיעה כי מצטלם סרט רביעי לסדרה המצליחה הייתה מעט תמוהה, בעיקר מכיוון שלא ברור כיצד אפשר לגוון בתבנית הידועה מראש של סרטים מהסוגה. אולי מדובר ברוח התקופה שמעלה מן האוב סדרות כמו "בוורלי הילס 90210" ו"מלרוז פלייס" או בתאוות הבצע של מישהו שמנסה לסחוט את המותג עד תום.

למזלו של אותו אדם, "צעקה 4" מספק את הסחורה גם לאחר השנים הללו. הוא עושה זאת בעיקר בזכות התסריטאים, שהחל מהסרט הראשון היו מודעים לעצמם, והכניסו בדיחות על הסוגה. בפרק הנוכחי בסדרה, הם הורסים את פרנסתם של סרטי הפרודיה, על ידי כך שהם צוחקים על עצמם, ומכניסים, מבלי שנשים לב, ביקורת חצי נוקבת על החברה שהפכנו להיות. כזו המאמינה שהדבר החשוב ביותר לאדם הוא פרסום, ושחברים יש רק בפייסבוק, וגם אותם רוצחים.

שחקנים צעירים שמפיחים רוח חיים חדשה במותג המזדקן. אמה רוברטס
 

למען האחוז הבודד באוכלוסיה שמתעניין בעלילת הסרט, אספר כי היא קופצת עשר שנים קדימה. סידני פרסקוט (נב קמפבל) חוזרת לעיר הולדתה על מנת להשיק ספר שכתבה, בדיוק ביום השנה לרציחות הנוראיות. כפי שאחת הדמויות בסרט מדביקה לה את הכינוי "מלאך המוות", כך אנשים מתחילים ליפול כמו זבובים בכול מקום שבו היא נמצאת, בתוספת צרחות וכמויות סיטונאיות של דם.

הסרט שופע משפטי קאלט כמו what's your favorite scary movie? ואזכורים ללהיטים אחרים מהסוגה. הוא נפתח בביקורת על סדרת סרטי "המסור", שעוסקת יותר בהגעלת הקהל, מאשר בהפחדתו. אך לרגעים, התסריטאים העמיסו יותר מדי מידע מהיסטוריית סרטי האימה, בזמן שהצופה עדיין מנסה להיזכר מהיכן הוא מכיר את  השחקן שמולו, וכך מפספס חלק מהבדיחות.

צוות השחקנים, מלבד כוכבי הטרילוגיה המקורית, מורכב פחות או יותר מכול כוכב צעיר שראיתם על המסך בשנים האחרונות, גם אם מדובר בהבלחה לשלוש דקות. מ-"90210" הקלילה, ועד "יריחו" שלא הוערכה מספיק, השחקנים הפיחו רוח חיים חדשה במותג המזדקן, והעבירו אותו בקלות למאה ה-21. קצת בעייתי לדבר על רגעי השיא, מבלי לחשוף ספוילרים, ולכן אסתפק בלומר שאני לא מחובבי סרטי האימה והגור, שמבחינתם הפחדה והגעלה הינם שווי ערך. אם הייתי רוצה לראות מרצוני החופשי כריתת איברי גוף, עינויים ומיני תופינים, הייתי כנראה  מאושפזת במוסד כלשהו.

אומנם "צעקה 4" לא חף מסצנות מגעילות - אחת מהן כוללת סכין מושחזת בצד אחד של הדלת, אישה שנצמדת בפחד לצידה השני, ופתח להעברת מכתבים - אבל הדגש בו הוא על השארת הצופה בלחץ תמידי בעזרת מוסיקה, משחק טוב וטקסטים מעולים שגורמים לצחוק בעודך מחכה לרגע הבא שתקפוץ מהכיסא. גם הפעם כף ידי כיסתה לא פעם את עיניי, והתהייה העיקרית שנותרה בי בתום הסרט היא כמה כפות "חיזוקית" הרוצחים האלו לוקחים ביום, כדי להפוך לכל כך בלתי מנוצחים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©