הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה ויפה
 
הילה ריינשטיין רוצה לדעת מה היה קודם: האהבה העצמית שמתורגמת לדיאטה או ההיסחפות אחר הרצון להיות רזה
מאת הילה ריינשטיין | 23.05.2011
 


העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

בעולם בו אנשים ניזונים מדימויים כמו הגב השדוף של רנה זלוויגר, הרזון של הנסיכה קייט או הילי עמנואל מהסדרה "מחוברות 2", שמקיאה את ארוחת הערב שלה בשירותים, עולה הצורך לשאול אם המרוץ לביקיני הוא הכול, אם הציפייה לרזון מעכלת את האופי, ואם הפכנו לחברה בה היופי הוא הוכחה לכך שאתה מישהו?

אנורקסיה היא מושג שלא נתפס בעיניי. כן, ברור מאיפה היא מגיעה ולמה (תודה לאנה ווינטור, עורכת "ווג" האגדית, וקודמיה) אבל בתור אכלנית מקצועית, כזו שהגוף שלה עלה וירד קרוב לעשרות קילוגרמים (ועכשיו, ברוך השם, הכיוון הוא כלפי מטה) הסיטואציה בה מישהי מקיאה במסך הטלוויזיה גורמת לי להזדעזע. לא מעצם ההקאה אלא מעצם זה שהילי, ילדונת צעירה ורזה ממני, שסבלה מאנורקסיה ואף אושפזה, הולכת לארוחה משפחתית ומקיאה במהלכה. יחד עם חוסר ההבנה של ההרס העצמי, משהו בה נוגע. הרי רובנו הגדול נאבק בקילוגרמים עודפים ומוצא עצמו מלא שנאה עצמית, עד לנקודה בה הוא צורח: "די".

בגן היינו שתי הילות, למזלי הייתי הילה הרזה. כשהגעתי לגילאי העשרה הצטרפו כמה קילוגרמים עודפים שרק התעבו בתקופת השירות הצבאי. לקראת בר המצווה של אחי איבדתי כמות לא מבוטלת של קילוגרמים עודפים (המספר המדויק שמור במערכת) אך אותם החזרתי בריבית דריבית, לאחר שאננות יתר. אז מה בחברה שלנו גורם לנו לנטייה להרס עצמי? האם בכול קילוגרם שנוריד נאבד קצת מעצמנו? דורה, הדמות הטלוויזיות המוערצת, היא אומנם לא הגיבורה הרזה האולטימטיבית עבור ילדות קטנות, אבל באחד הפרקים גם היא רוצה להיות נסיכה. והרי אין באמת נסיכה עבת בשר. כי אי אפשר להיות נסיכה כשיש לך משהו עודף.

אי אפשר להיות נסיכה כשיש לך משהו עודף
 

כיום אני ב"מסלול לביקיני", בו התחלתי לבד, והמשכתי בקבוצת שומרי משקל יחד עם אמי. אני נשענת על המדריכה ועל קבוצה של פרצופים מוכרים וחדשים המתחלפים בתדירות גבוהה על אף קביעות המפגשים. יש משהו בחצי שעה הזו, פעם בשבוע, שבה אני נפגשת עם אנשים עם אותה בעיה של אכילה, שהוא כמו שעתיים של טיפול אצל פסיכולוג.

באחד המפגשים, סיפרה המדריכה על אישה שאיתה במסלול כבר כמה שנים. היא נעלמת בחודשי החורף וחוזרת בקיץ להוריד חמישה קילוגרמים עודפים. מעניין מה בדנ"א שלה גורם לה להסתגר בכול חורף מחדש. הרי יש כל כך הרבה תירוצים לעלות במשקל, וכל כך מעט תירוצים לרדת. חברה שלי, למשל, ידעה שעומדת בפניה הצעת נישואין, אך רק ברגע שנתקבלה ההצעה - המרוץ להיות כלה רזה החל.

אני החלטתי לרזות, ונשבעתי שלעולם לא אהיה שוב שמנה. אחרי שבוע אחד עם חברה טובה בבלגיה (עוד שבוע נוסף שם, וכבר  הייתי מקבלת צורה של ופל בלגי) עליתי על המשקל והזדעזעתי. קשה לתאר את התחושה החזקה של הגועל וההבנה של מה שסירבתי לראות בעיניי. כמה שאמרו לי וניסו להזהיר, בחרתי להתעלם.  רק הרגע בו בחרתי להתמודד, הביא אותי למקום הכי שלם ואמיתי. ורק כך זה עבד.

לא ברור מהיכן יש בי את הכוח, ולא אשקר ואגיד שקל לי. לפעמים אני עולה ולפעמים אני יורדת במשקל, למזלי יותר יורדת. לא מדובר בפיקניק אלא בתהליך ארוך וקשה. הלוואי והיה פטנט של זבנג וגמרנו, וכנראה שאני לא היחידה שמייחלת לו, כי עובדה שיש כל כך הרבה מכונים ואנשים שעושים כסף על קילוגרמים של אחרים.

יחד עם חוסר ההבנה של ההרס העצמי, משהו בה נוגע. הילי עמנואל
 

בעבר אידיאל היופי היה שונה, ציירים קלאסיים היטיבו לתאר נשים חושניות כמלאות ובהחלט לא כרזות. כיום, יש ניסיון להעלות על המסלול דוגמניות רזות מדי. בתי האופנה זכו לביקורות שליליות כאשר הציגו דוגמניות  אנורקטיות, והמותג "ויקטוריה סיקרט" חטף ביקורות מגולשים כאשר הציג את הדוגמנית קנדיס סוואנפול, שנראתה רזה באופן מדאיג.

אין צורך ללכת רחוק כדי לראות שגם בישראל דימויי הגוף משתנים. בר רפאלי, נינט טייב ומרינה מקסימיליאן בלומין כונו בשלב כזה או אחר שמנות (אלוהים יודע למה) אך קיים ביניהן שוני. בר רפאלי תמיד הייתה חושנית ולא דוגמנית רזה טיפוסית, שזכתה לביקורות על כך שהיא כביכול שמנה. נינט החלה את ימיה על מרקע הטלוויזיה בתור כוכבת מלאה, שעם הזמן רק הלכה  והצטמקה, ובלומין, לעומת זאת, מעוררת בי סקפטיות.

היא חיבקה את קימוריה בתור רקדנית בעברה, זמרת בחסד ואישה שלא פחדה לחגוג את מי שהיא על הבמה. לא נעלבתי כאשר היא רזתה, משום שגם אני עברתי אותו תהליך. רק כעסתי כאשר ראיתי שגם היא, שאחזה בשלטי אהבה עצמית ועסיסית, נכנעה לתכתיבים של התעשייה.

הדימוי העצמי שלי כעת טוב מבעבר. ברור לי שאמשיך לחשוב כל חיי בתור שמנה. אני יודעת שאם אחלום לרגע או אנוח על זרי הדפנה אהיה שוב באותו מקום. במקום שמפחד להרגיש ולהיות כמו כולם, בעולם שניזון מדימוי של רזון, בו הטלוויזיה מוסיפה חמישה קילוגרמים ואותן כוכבות אפילו עוד יותר רזות במציאות. אותו עולם מכיל אלפי, אם לא מיליוני נשים שמרגישות שמשהו בהן חסר,  שאם ירזו עוד קצת הן יהיו יפות ואהובות יותר. אני החלטתי לאהוב את עצמי, ותוך כדי גם רזיתי. רק אז הסביבה שלי החלה לאהוב אותי יותר, ואני מקווה שאותה ילדה עצובה שפעם הייתי, נמוגה. אז מה קדם למה? האהבה העצמית שצצה לה או הרזון שהתקרב לו לאיטו?

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
7 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אני בחורה רזה ששונאת להיות רזה
מאיה 28.05.2011
 
מה ההבדל
אחת שיודעת 28.05.2011
 
לאנשים קשה לראות את לכל הקיצוניות
הילה ריינשטיין 21.06.2011
 
 
2. וגם - תמונה חזקה שמתם בטור
מאיה 28.05.2011
 
 
3. כתבה של הילה ריינשטיין
רותי 29.05.2011
 
תודה
הילה ריינשטיין 20.06.2011
 
 
4. תהיי לי בריאה
צהלה 03.07.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©