הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שעטנז ערב לאוזן
 
אם כבר גנון מוסיקלי, ואם כבר הסוגה הכי מושמצת, יערה צידון מתרפקת על העונה של "אמריקן איידול" ומשתפת בתענוג
מאת יערה צידון | 30.05.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


בזמן שבישראל התגבשה הנבחרת הבוסרית של "כוכב נולד 9", אי שם, באמריקה הרחוקה, הוכתר עלם חמודות, שדומה באופן מטריד לג'ורג' בוש או לילד של מד טי.וי, לדבר הגדול הבא: הזוכה בעונה העשירית של "אמריקן איידול". אומנם הזמר המועדף שלי הודח לא פעם אחת, כי אם פעמיים, וגרסתו הנשית הגיעה רק עד לשלישייה המנצחת, אבל תחרות לא נמדדת על פי המנצחים בלבד. מי שעקב, בוודאי יסכים שזו הייתה עונה מטורפת, ולא רק בגלל שהזוכה בה הוא הצעיר ביותר עד כה. במקרה של "אמריקן איידול" מתממש המשפט: החיים הם סרט, אז כדאי לפחות שיהיה להם פסקול טוב.

אנחנו מוקפים בריאליטי מסוג זבל, ובין הררי הפסולת, קשה להבחין לפעמים ביהלום אמיתי. גם ביתי הקט אינו חף מלכלוך: צפיתי ב"היפה והחנון", והשתדלתי להצניע את הפרט הזה בקורות החיים, ולהצהיר בכל הזדמנות שהסיבה לכך טמונה בצחוק שעולה בי מטיפשותם המדומה של המתמודדים. גם אני נשאבתי כמו רבים וטובים ל"מחוברים" ו"מחוברות" עם חייהם של דנה ספקטור ורן שריג, והזלתי כמה דמעות עם שי גולדן ואביו המאמץ. אך בתור מי שמכשיר הטלוויזיה שלה בבית מחובר רק לסטרימר, אני מודיעה בגאון שאת זמן האסקפיזם שלי אני מעדיפה לברור לרוב היטב, ולהעבירו בחיוך ובהתרגשות, ואם אפשר אז עם כמה שפחות פרסומות. העונה האחרונה של "אמריקן איידול" לא הייתה זבל אסקפיסטי. היא הזכירה לי למה נועדה הסוגה הזו מלכתחילה.

אחרי עונות רבות שהיו צפויות, מתקתקות עד סוכרתיות, ועם מתמודדים שלרוב היו בעלי קול גדול אך עם חוש מוסיקלי בינוני - הגיעה העונה העשירית, והביאה לנו שעטנז ערב לאוזן של ג'אז, מטאל, מוסיקת נשמה, פופ של להקות בנים, פולק וקאנטרי במנות גדושות. כמעט כל מתמודד הוא עילוי בתחומו. כל ביצוע גרם לגרסה הישראלית להיראות כמו בדיחה עצובה. וכל ביקורת מרנדי ג'קסון העלתה בי תהיות לגבי אוצר המילים בשפה העברית, שבה כל הערת שופטים נשמעת חובבנית עד לוקה בחירשות. כמו בגודל ארצם, ובגודל הביג גאלפ שלהם, למרות ניסיונותינו לחקות את האמריקאים - הם פשוט עושים את זה גדול יותר, והרבה יותר טוב.

כל אחד עילוי בתחומו. רודריגז, ריינהארט, מקדונלד, מקרירי ואלאינה
 

גם הפעם היו כמה מתמודדים או ליתר דיוק מתמודדות, ואחד שזהותו מוטלת בספק, שדילגתי על שיריהם מחשש לבחילה. אבל ביניהם היו כאלה שהזכירו לי למה אני כל כך אוהבת מוסיקה, גם אם הם לא זכו בתואר המיוחל. ומעל לכול, בניגוד לתחרויות בהן מתמודד נוצץ האפיל על כל היתר (ז'קו אייזנברג, דיוויד קוק ואדם למברט שדווקא הגיע למקום השני, למשל) הפעם חוד החנית מכמעט כול סגנון מוסיקלי ניצב בתחרות, מה שיצר תמהיל מרתק. פול מקדונלד - בלונדיני תכול עיניים, שנשמע כמו רוד סטיוארט וזז כמו איליין מ"סיינפלד", הוא באופן ודאי לא הזמר עם היכולות הווקאליות הטובות ביותר. אבל לבחור יש סטאר קוואליטי, וצפייה בכל ביצוע שלו הרגישה כמו לקיחת חלק בהופעה של אמן מיתולוגי.
 
מעל לכול, פול הביא לבימה הלחוצה של התחרות משהו שאבד לה - את הכיף. בחליפות פרחים שנתפרו בטעם רע, במגפי בוקרים, ועם גיטרה ופנים קורנות מאושר, פול נהנה מכול שנייה בה הוא שר, והדביק בחדוות היצירה את כל מי שצפה בו.
ג'יימס דרבין - זמר גלאם רוק, שאומנם טוב רק בלצרוח, הביא שואו מחוספס עם שירים של מיוז וג'ודס פריסט. כמו סטיבן טיילר, שעשה "לא" עם הראש בזמן שהרעיף עליו שבחים שקריים, כיאה לוונאבי מסוגו של דרבין, גם אני לא נפלתי ממנו. יש זמרי מטאל יותר מוצלחים. אבל הוא ייצג את הסגנון המוסיקלי בכבוד. את ג'ייקוב לאסק תמיד הרצתי קדימה. הביצועים עמוסי המניירות שלו גרמו לי לחפש אחר אינסולין. זאת למרות היכולות הווקאליות המרשימות, והמוסיקליות הרבה שממלאת אותו.

בניגוד גמור ללאסק, על שני המתמודדים הבאים התענגתי. להיילי ריינהארט יש קול שגרם ככל הנראה לג'ניס ג'ופלין להפוך ירוקה מקנאה בתוך קברה. עם צרידות מחוספסת שהצליחה להרטיט לי נימים בלב, וביצועים בלתי נשכחים לשירים "
The House Of The Rising Sun", ו- “Rolling In The Deep”, ריינהארט כבשה אותי ואת השופטים. קייסי אברהמס, שמבחינתי היה הראוי ביותר לניצחון, הוא זמר ג'אז בחסד, ועילוי מוסיקלי. כל ביצוע שלו כלל אלתורים שלא יכולתי להגות בדמיונותיי הפרועים ביותר, והגשה אינטליגנטית שהשאירה אותי ללא מילים. נראה שהוא גם היה הפייבוריט של השופטים, שבחרו להצילו כשהודח בפעם הראשונה.
 
אך כנראה שהשתן עלה לשניהם לראש. בחירות לא מוצלחות של שירים עם התקדמותה של התחרות, והידבקות למניירות שנשמעו טוב בפעם הראשונה אך לא בעשירית, הביאו להדחתם המצערת, אך הלא מפתיעה.
השאר היו אולי טובים יותר מרוב מתמודדי המקבילה הישראלית, אך לא מספיק בשביל לגבור על המועמדים החזקים שמולם. פיה טוסקנו, על אף שסומנה כמועמדת לניצחון, לא הייתה מספיק מעניינת ווקאלית או מוסיקלית. סטפנו לנגון אומנם היה יכול להוביל את טייק ד'את, אבל להקות הבנים די חלפו להן מהעולם, וטוב שכך. נעימה אדדאפו, זמרת רגאיי ספק יפה, ספק מפחידה, אנסה את סגנונה המוסיקלי על שירים שהיה ראוי להשאירם בתולים. ביצועיה כללו פיזוזים מוגזמים וחסרי טעם טוב, שגרמו לי לתהות אם היא נרשמה לתחרות הנכונה. השאר חלפו על פניי.

הילד הטוב ביותר זכה אצל הדוד סם. סקוטי מקרירי, ריאן סיקרסט ולורן אלאינה
 

בכל הקשור לשופטים, אין ספק שנוכחותו של סיימון קאוול חסרה. בין אם אתם נמנים על אוהביו או על שונאיו, זה לא משנה - הוא השופט היחיד שתמיד זיהה את האמת, ואמר אותה בלשון חדה ודוקרנית. עם זאת, ג'קסון, שניסה למלא את תפקיד השופט הרע, הצליח להשחיל פה ושם ביקורות, ולא רק ליטופי אגו שקריים. לעומתו, ג'ניפר לופז, התעלפה מכל זמר בשקל שניצב לפניה. אבל זה לא איכפת לי. לופז כל כך יפה, שהיא מוזמנת גם להעביר ביקורת בסינית או לשתוק כל התוכנית, העיקר שנוכל לבהות בה. חוץ מזה, בינינו, הכול עדיף על פאולה עבדול. עם טיילר המצב יותר מורכב. הוא סיבן לאורך כל העונה את המתמודדים במחמאות. אבל צריך להקשיב למה שנאמר מאחורי המילים.

המבט המזוגג והמשועמם, סימני הראש, ואורך הביקורת הסגירו את כוונתו האמיתית של הזמיר: דרבין, אתה וונאבי ואני לוקח אותך בכל בוקר כשאני שר במקלחת. ריינהארט, הייתי מתחתן איתך, ואברהמס - תעשה לי ילד.
הגמר הגדול אכזב לא מעט צופים. למרות המועמדים המדהימים לאורך העונה, שני ילדי קאנטרי התחרו בו על הכתר. אבל עדיין היה מדובר בהפקה מרהיבה ומרגשת. הביצועים של שני הפיינליסטים לא ממש עניינו אותי, אבל צפייה בריינהארט על הבמה עם טוני בנט, ובאברהמס עם ג'ק בלאק האדיר (שהיה לוקח כל תחרות זמרים בכל יום בשנה) הייתה שווה אפילו במחיר של לורן אלאינה בגמר.

דווקא הופעותיהן של כוכבות הענק: ביונסה וליידי גאגא נראו כפרובוקציה זולה אל מול הביצועים החובבניים יותר, לכאורה, שהיו מסביבן. ומעל כולם, התנוסס לו בגאווה טיילר, שהראה לדרבין סוף סוף, אחרי עונה שלמה שבה כנראה חיכה בקוצר רוח, מאיפה משתין הדג בן ה-63 שנושם רוק'נרול, כשעלה לבמה עם ביצוע בועט לשיר "
Dream On".
אז נכון, חבל שאברהמס לא זכה, ושריינהארט לא הגיעה למקום השני, אבל אתם יכולים לישון בשקט בלילה - כולנו עוד נשמע עליהם.

הפעוטות שכן הגיעו לגמר, כללו בלונדה אנמית שהתגלתה במלוא גמדותה כשהופיעה עם קארי אנדרווד, וכשכמעט לא התמודדה בגמר בגלל שאיבדה את קולה. וילד חמוד, שייחודו נובע מהיותו רגיל לחלוטין, ומכך שכנראה מדובר בעילוי בשמי הקאנטרי המעוננים להחריד. גם אם אכזבה אחזה בכם, ונשבעתם שאגודליכם לעולם לא יזפזפו עוד בשלט אל עבר התחרות הבזויה לכאורה, כדאי לכם לשקול זאת שוב. בגנון של הדוד סם, הילד הטוב ביותר זכה, ובדרך ניתנה לנו הזדמנות ליהנות מגרסאות כיסוי שנונות, כובשות ומהוקצעות, שגרמו למבצעים המקוריים לזוז בחוסר נוחות בכיסאם, והחזירו לסוגה הטלוויזיונית הרדודה הזאת קצת עטרה ליושנה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. טור
Sivan Bar 31.05.2011
 
 
2. מסכים עם כל מילה
מי 31.05.2011
 
 
3. לורן אלינה זמרת אדירה
טל 01.06.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©