הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פיסות חיים
 
יערה צידון חזרה מתפעלת מ"אותו הים" ב"הבימה". הצגה ללא עלילה המתרחשת סביב מיטה
מאת יערה צידון | 05.07.2011
 

>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


במרכז הבמה הקטנה ב"צוותא" ניצבה מיטה. למעט הילד (מתן מאק) שיופיע רק לקראת סופה, שאר השחקנים נוכחים במשך כל ההצגה "אותו הים". לא בכדי מיטה היא מרכז עולמן הבדיוני של הדמויות. היא מייצגת את האורגיה עליה כתב עמוס עוז, כמו גם את ערש הדווי של אימו. מה שיתרחש בה יגולל את העלילה, אך למעשה, לא יקדם במאומה את אלו הישנים, שוכבים או מתים בין סדיניה. הים יישאר אותו הים גם כשייצאו ממנה.
העלילה ספק מסופרת, ספק נשלטת, על ידי המספר (יגאל שדה הכריזמטי) שמתגלה אט אט כבן דמותו של עוז, שכתב את הספר עליו מבוסס המחזה.

זהו סיפורה של משפחת דנון מבת ים - האב אלבר (אהרון אלמוג המרגש) יועץ מס ביישן, האם נדיה (סנדרה שדה) שנשואה בפעם השנייה, ובנם היחיד ריקו (יואב דונט). נדיה מתה מסרטן, ומותירה בעל כואב ובן שאינו יודע כיצד להתמודד עם האובדן, ובורח מהמציאות עד לטיבט הרחוקה. חברתו דיתה (טלי רובין) נשארת בישראל - מחכה, מתגעגעת, ומתקרבת מתוך בדידותה לבדידותו של אביו של ריקו, לאחר שהסתבכה עם מפיק מפוקפק (דוד קיגלר) במטרה לקדם תסריט שכתבה.
אחדות הזמן והמקום אינם קיימים, שכן לאחר מותה של נדיה, מוצגים חיי נישואיה הראשונים, והיכרותה עם אלבר הנבוך, שאינו מנוסה במערכות יחסים עם נשים.

המיטה משמשת פעם כמיטה בביתו של אלבר, פעם כמיטתה של דיתה, ופעם כמיטתה של אהובתו החדשה של ריקו בטיבט. סנדרה שדה מגלמת פעם את נדיה, פעם את רוחה בעיניו של ריקו, פעם את המאהבת שלו, ופעם את הידידה האלמנה של בעלה. פעם ריקו הוא הבן של נדיה ושל אלבר, ופעם הוא אב פקטיבי במשפחה מדומה בטיבט - עם בת זוג הנראית כמו אמו, קדושה קדשה - נזירה וזונה, ועם ילד מקומי שאימץ מהרחוב. בלי התחלה ובלי סוף, נרקמות פיסות חיים של אנשים שאוהבים זה את זה, חושקים זה בזה, ובוכים זה על זה.

המיטה מייצגת את האורגיה עליה כתב עמוס עוז ואת ערש הדווי של אימו. "אותו הים"
 

האינטרפרטציה והבימוי של חנן שניר הם יוצאי דופן, בייחוד כשמדובר בתיאטרון ממוסד כמו "הבימה". זו אינה עלילה שניתנת לקהל בכפית או מספקת סיום קיטשי. בין רסיסי חייהן של הדמויות, ניצבים רסיסי חייו של עוז, ויתמותו המשתקפת באבל של המספר על אימו שהתאבדה, לו אין מזור, ועל כן גם לא סיום סגור וחתום. חלק מההצגה כולל חרוזים, שירים ומסך שנותן פרשנות נוספת או שמא מדויקת יותר למוצג על הבימה. עם זאת, קטעי השירה לא תרמו להצגה, והרסו מעט את האמינות שהייתה כה חזקה בבימוי ובמשחק. כשעוז כתב את "אותו הים", שיצא לאור ב-1999, הוא מצא עצמו שוזר חרוזים ביצירה, ומעניק לה אופי מוסיקלי. ברקע של תהליך הכתיבה אודות מות האם, נדיה, שמניע את העלילה, מתנגן שיר אחר.

זהו שיר אוניברסלי אודות פרידה מאימא, והחיפוש המתמיד אחריה ואחר חלופות לה, שנע כמו גלי הים - נכון לכולם ואינסופי. במקביל, זהו שירו הפרטי של עוז, ואולי ניגון שהכין את הקרקע לכתיבתו של "סיפור על אהבה וחושך", שיצא לאור שלוש שנים לאחר מכן, בו חשף הסופר את דמותה של אימו. בשל הקשר הליניארי בין היצירות, והדימיון הנושאי ביניהן, אין זה מפתיע ששניר בחר לשזור בעיבודו התיאטרלי חלקים מ"סיפור על אהבה וחושך". החיבור מאפשר לשירים, הן הנסתרים והן הגלויים, להתנגן ולהיחשף במהלך ההצגה. הוא מדגיש את הצד הבדוי ואת הצד האישי בה, ומעלה תהיות אודות הקשר בין המספר והמחבר לדמויות, ויחסי השליטה ביניהם. עוז התלבט תחילה אם להסכים לחיבור הזה, אך דווקא צילו הנשקף מדמותו של המספר באמצעות רגעים מאותה יצירה אוטוביוגרפית, הוא זה שמצליח להפיח בעלילה המודגשת כבדיונית, רגש אמיתי.

השחקנים הציגו יכולות משחק מצוינות. סנדרה שדה נעה בין שלושה תפקידים בקלילות, ושכנעה בכל אחד מהם. העובדה שגילמה הן את אימו של ריקו והן את אהובתו בנפאל, הצליחה להטריד וגם לחשוף את אופיו האמיתי של הקשר ביניהם. אהרון אלמוג בנה את דמותו של אלבר ברגישות נוגעת ללב. הוא הפגין את ביישנותו של גבר שאוהב ואינו יודע כיצד לאהוב, חושק ואינו יודע כיצד לכבוש, וכואב אך אינו יודע כיצד לכאוב. יגאל שדה אינו חושף רבות אודות דמותו עד לסיום, אך מצליח להעביר רגש בהצגת הדמויות ובהובלת הסיפור, ולשזור רגעים קומיים דרך דמויות שוליות אותן הוא מגלם בחן רב.

אך מי שהצליחה להפנט זו טלי רובין. במראה של ספק ילדה, ספק אישה, ועם מנעד אדיר של רגשות והבעות, היא הצליחה להציג את דיתה, שמפתה את אביו האלמן של בן זוגה, כדמות עגולה ומרגשת. היא נעה בין רגעי אושר וצחוק לרגעי כאב בקלות המעוררת השתאות, ויתירה מכך - רובין כל כך אמינה, שהיו רגעים בהם היה נדמה כי היא בכלל לא משחקת אלא מציגה את עצמה. לבלבול הזה תרמו רגעי השיחה בין הדמויות למספר - הכוח שמנתב אותן. "אותו הים" איננה הצגה שמתאימה למי שאוהב סיפורים פשוטים - עם התחלה, אמצע וסוף. אך לאלו מכם שאוהבים סיפורים שבנויים מאנטי עלילה, שווה לפנות שעה וחצי באחד הערבים, וליהנות מההצגה המיוחדת של "הבימה", ומכאב יתמותו של עמוס עוז.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©