הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ד"ר שקשוקה
 
שלוש שנים אחרי הסרט הכי לא משודר, מיקי רוזנטל המשיך בסדרת כתבות בחדשות 10 בהן חשף עוולות בלי לדפוק חשבון. הפעם חבריו למקצוע היו על הכוונת
מאת גלעד אגמון | 07.08.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


אומץ, כריזמה, מגן הצדק ולוחם ללא פשרות. או שמא פופוליסט, אנטי קולגיאלי וסוג של דון קישוט עם מצלמה. מה מאפיין יותר את העיתונאי הצבעוני, מיקי רוזנטל? הכי קל יהיה להגיד, שזהו שילוב הדברים אשר בונה את אישיותו. אך דבר אחד בטוח, לא ניתן להגיד עליו שהוא משעמם. משפחת עופר העשירה כקורח הרגישה את נחת זרועו של רוזנטל, כאשר צילם את "שיטת השקשוקה", שעסק ביחסי הון-שלטון, ושם את האחים עופר במוקד, ועל המוקד. המיוחד בסרט הוא העובדה שמה שהוביל לפרסומו היה דווקא אי פרסומו. את השקשוקה לא הסכימו לאכול בערוצים 2 ו-10 וגם לא ביס-דוקו, אולי היצירה הייתה חריפה מדי בשבילם. ואולי זה הפחד שאחז בהם, שנבע מצילה האיום והמתמיד של היד הנעלמה, הלוא היא הצנזורה הכלכלית.

בשנת 2008 נענה הערוץ הממלכתי לשדר את הסרט, בו נחשפנו לעיתונאי שהוא ספק אחוז דיבוק ואובססיבי, וספק הצדיק האחרון בסדום. רוזנטל חשף את הסודות שסמי עופר ז"ל היה רוצה לקחת איתו לקבר. בין אם מדובר בעסקאות ענק שלא הריחו טוב בין איל ההון למדינה, ובין אם בחשיפת מניעים לא כשרים לתרומה לחולי סרטן. במשך תקופת הצילומים רוזנטל קיבל מכתבי התראה ותביעות כספיות אסטרונומיות, אשר נועדו להפסיק את פועלו, בנוסף לתחנוני משפחתו שרק דרשה בשלומו. אבל הוא מקצוען מהרמות הגבוהות ביותר אשר הולך עם האמת שלו, ורק על כך מגיעה לו כל הערכה. בארבעה באוגוסט הקרינו בגן העיר בראשון לציון את "שיטת השקשוקה", במסגרת אוהל המחאה של התושבים על מחירי הדיור, בשל היותו סרט הדגל כנגד יחסי הון-שלטון.

הוא שודר גם באוהלי המחאה בתל אביב ואשדוד באותו שבוע. דוקטור שקשוקה, הלוא הוא רוזנטל, הוזמן על ידי המארגנים למקום, כדי לדבר על הסרט ולענות על שאלות המוחים. אלא שרוזנטל מודל 2011 לא מסתפק במלחמה בשחיתות הפוליטית, ובחשיפת הדרך שבה עשירי ישראל עשו את הונם. במהלך חודש יולי שודרה סדרת כתבות של העיתונאי הממולח בחדשות 10, שמטרתה לבקר את התקשורת על סיקורה הלוקה של "פושעי הלכאורה" - כל אותם האנשים שהעיתונאים חגגו את היותם בחזקת נאשמים עם כותרות בומבסטיות לשם השגת רייטינג גרידא. רוזנטל, שעבד בהרבה כלי תקשורת, חושב שערוץ 10 הוא המקום הכי ליברלי. אומנם הוא אינו יודע מאילו מניעים בחרו בו לשדר את הסדרה, אך מבחינתו, העיקר שנתנו לו לעשות את מה שרצה, כולל לתקוף את הערוץ במהדורת החדשות המרכזית שלו.

יוצא נגד עיתונאים המפרסמים חשדות בלי לבדוק. רוזנטל במאהל בראשון לציון
תצלום : ליאת סלע

לסדרה קוראים "הכתם שנשאר", וזאת מכיוון שאותו הכתם שנותר על שמו, הוא העונש שמקבל האדם החף מפשע, למרות שהמשטרה שיחררה אותו, ובית המשפט ראה לנכון לזכות אותו. לאנשים אשר חוטפים את נחת זרועם של העיתונאים קשה להתאושש, ולקבל את השקט הנפשי שלהם בחזרה. השקט שנשאר זה רק בלקסיקון של שירי מיימון. במקרה של "פושעי הלכאורה" נשאר רק כתם, והוא בהחלט לא שקט - הוא זועק עד השמיים כאות קין על מצחם. במקרה אחד, רוזנטל מביא את סיפורו של ואדים פולישצ'וק, שנעצר ב-2010 בחשד כי תקף חייל וחטף את נשקו בתחנת אוטובוס בכרמיאל. שמו פורסם בכמה כלי תקשורת למרות שהיה צו איסור פרסום. למזלו, רגע לפני תחילת המשפט עצר השב"כ כנופיית גנבי נשק שחבריה הודו בתקיפת החייל. אך פולישצ'וק, שאומנם שוחרר מיד לאחר מכן, מספר על הטראומה שעברו הוא ומשפחתו: "עד עכשיו אנחנו יושבים עם כדורי הרגעה, ויש עליי כתם לכל החיים".

רוזנטל טוען שעיתונאים ממהרים לפרסם כל בדל של חשד. הבדיקה של החומרים היא מינורית, אם בכלל קיימת, וכנראה שהמהירות היא על חשבון האיכות. לראיה, 90% מהאנשים שנעצרים בשנה, משוחררים מבלי שיינקט נגדם כל הליך, מלבד כמובן ההליך התקשורתי שכבר הסב להם את הנזק. רוזנטל אינו רואה עצמו כחף מהביקורת אותה הוא מעביר. הוא בטוח שלאורך הדרך גם הוא טעה, ואינו מפחד להודות בכך. אך הדבר הכי חשוב בעיניו הוא לעשות תחקיר עיתונאי ולעמוד מאחוריו, ולא לפרסם בהינד עפעף את שהמשטרה מדליפה. ומה לגבי עצורים מפורסמים? כמה אחוזים מן הציבור יזכרו או בכלל ידעו שאנשים כמו רמי הויברגר, אדם שוב, ניצב אורי בר לב ואורי מסר יצאו חפים מפשע מחקירותיהם. האחרון, לדוגמה, קיבל ב"גלובס" כותרת "שוחד של עשרות מיליונים" בגודל 12 סנטימטר, לעומת המילה "חשד", שהופיעה בכותרת הגג בגודל של סנטימטר וחצי.

הדבר המפחיד מכול הוא שלא ברור לאן נעלמה חזקת החפות
תצלום : מתוך ידיעות אחרונות

חוסר פרופורציונליות משווע לכל הדעות. "מעריב" הגדיל לעשות כאשר הכפיש את מסר בכותרת ראשית: "מסריח מהראש". וזאת לעומת הסתפקותו של העיתון בכותרת קטנה בעמוד השביעי, "אורי מסר יצא נקי", לאחר שהוחלט כי אפילו לא יועמד לדין. המצב חמור עוד יותר כאשר חשוד נאלץ לשמוע בפעם הראשונה על האשמות נגדו מאמצעי התקשורת, ולא מעורך דינו, כפי שקרה לגלעד רבינוביץ' (לשעבר מנכ"ל מלם מערכות). אם כשמדובר במפורסמים, התקשורת מלווה את הפרשה, ומתקנת בדרך כלל את הפרסום, אצל אדם מן היישוב הסיטואציה בעייתית יותר. פה העניין באירוע נובע רק מהשליליות שלו, והזיכוי מאשמה קבל עם ועדה כמעט ולא בא בחשבון. את מי בכלל מעניין זיכוי? אולי זה מעניין בקסטרו או במגה בעיר, אבל לא את התקשורת. אביו של ראמי חנא הזכור לרובנו כ"האח המרדים" מאיכילוב, טען כי לאחר זיכוי בנו, הוא פנה לכתב חדשות ערוץ 2 ואמר לו: "כמו שידעתם ללכלך, תבואו להגיד עכשיו את האמת".

הוא לא ביקש את המתכון הסודי של קוקה קולה, וגם לא לדעת מי רצח את ארלוזרוב. הוא בסך הכול ביקש את מה שמגיע לבנו מתוקף הסעיף בחוק "איסור לשון הרע", לפיו: "פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה נגד אשם והתקבלה החלטה לסגור את התיק, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר". כמובן שבקשתו נענתה בסירוב על ידי העורך, ורק כמה ימים לאחר שרוזנטל פנה לכתב, פורסם התיקון במהדורה. המקרה של חנא מדגים גם את הקשר שבין המשטרה לתקשורת. הוא סיפר לרוזנטל שבחקירתו שוטר איים עליו כי אם לא יודה במיוחס לו החשדות יודלפו לתקשורת. איים וגם קיים. זוהי נורת אזהרה למדינה דמוקרטית, שמעוררת את השאלה: ממתי התקשורת עובדת בשביל המדינה? במקרה מצער זה, בית החולים, שפיטר את חנא, הוסיף חטא על פשע כאשר לא חידש את העסקתו עם סגירת התיק נגדו. איכילוב נתפס באיוולתו בתגובתו: "פיטוריו באו על רקע חומרת החשדות שיוחסו לו, ואין בעובדה שהתיק נסגר מחוסר ראיות כדי לבטל את החשש מפניו". אך מי יצר את החשש אם לא אותם עיתונאים בעלי אצבע קלה על ההדק.

הדבר המפחיד מכול הוא שלא ברור לאן נעלמה חזקת החפות. במקום שאדם יהיה חף מפשע כל עוד לא הוכח כי הוא אשם, אנו חיים בסיטואציה בה אדם אשם עד שלא הוכיח את חפותו. מצמרר לחשוב כי עולמו של כל אחד מאיתנו עלול ליפול עליו כרעם ביום בהיר, ולתקשורת יהיה חלק ניכר בכך. רוזנטל מסכם בפרק החותם את סדרת כתבותיו: "עיתונות חופשית ודעתנית זה באמת חשוב. אבל בכל מחיר? ואיפה עובר הגבול? העיתונאים אמורים לעמוד בחזית המאבק על שלטון החוק. אך לעיתים, דווקא אנחנו מצפצפים על החוק ועל כללי האתיקה". רוזנטל בעצם חושש שאם העיתונאים לא יהיו אחראים בדיווחיהם, חופש העיתונות ייפגע על ידי המחוקקים בכנסת, וכלוחם ותיק למען חופש הביטוי לא לכך הוא מפלל.

קשה לחזות הרבה דברים במדינה, למשל אם יירדו מחירי הדירות, אם תקום מדינה פלסטינית בספטמבר, ואפילו מי יהיה ראש הממשלה הבא. אך דבר אחד ניתן לדעת בוודאות. אם רוזנטל ייתקל בעוול, הוא ינסה לחשוף אותו ולתקן אותו. כזה הוא האיש.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
14 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. את הכתם הזה...
טל 08.08.2011
 
 
2. ...
רותם 08.08.2011
 
 
3. רק אנשים כמו רוזנטל יביאו שינוי
אילן 08.08.2011
 
 
4. תאמין לי...
חיים הכט 09.08.2011
 
 
5. ....
נועם 09.08.2011
 
 
6. מיקי רוזנטל - אדם ועיתונאי כלבבי.
יניב 09.08.2011
 
 
7. עיתונאי לוחם
אלון 09.08.2011
 
 
8. מסכים עם הכתב
חמד 09.08.2011
 
 
9. כתבה מצוינת
נאור 10.08.2011
 
 
10. משקשקים מהשקשוקה
מאסטר שף 10.08.2011
 
 
11. לבכות או לצחוק
קליימן 10.08.2011
 
 
12. מרתק, שנון ובעיקר פותח עיניים
ירון 11.08.2011
 
 
13. ראיתי גם
סימה 13.08.2011
 
 
14. ראו מקרה מרגול
אלכס 23.08.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©