הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הם משלנו
 
ירון קלנר וניצן ארד מחבקים את הדור שהתעורר ונלחם על זכותו לשגשג, ואפילו את המתנגדים למחאה. הרי גם הם לא גומרים את החודש
מאת ניצן ארדירון קלנר | 16.08.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


ירון: קשה מאוד למצוא דבר חדש לומר על מחאת האוהלים. הזרקור התקשורתי שהמחאה משתזפת באורו אפשר למילים להישפך ללא רסן, לשבחים ולגינויים יחדיו. נדמה שנותר לעסוק רק בהרגשה. בתחושה המיוחדת הזו שאתה לא לבד, שהצפיפות הפיזית שממלאת את הדרך משדרות רוטשילד לרחבת מוזיאון תל אביב או לרחוב קפלן היא גם צפיפות מנטלית של מאות אלפי אנשים שעוטפים, מעצימים ומעודדים אותך להפסיק למלמל על קשיי היומיום אלא לצעוק אותם בקול גדול.

תדרוש צדק חברתי, תדרוש כבר. ואתה אולי מבולבל, מרוגש מן ההמון אך חושש לבקש דבר מה שאינו במקום, עד שאתה מבין שזה בכלל לא משנה מה הן הדרישות הספציפיות שראש הממשלה, בנימין נתניהו, מבקש ממנהיגי המאבק להציג. אתה יודע טוב מאוד מהו צדק חברתי. זהו סילוק תחושת העוול המתמשכת שאתה חש בכל פעם שאתה קורא על פיטורי מאות עובדים בבנק הפועלים או על המשאב הציבורי התורן שעובר לאותן ידיים פרטיות.

ניצן: ובדיוק ההתעקשות הזו על ה"דרישות הספציפיות" היא מה שמרתיח אותי. קח אוויר, מהביל ומיוזע ככל שיהיה, ותביט שנייה סביבך. הצורך הכמעט נואש בציניות, בהתקטננות - מה הם רוצים בעצם, אנשי המחאה? למה אין להם רשימה מסודרת? מה הכוונה - הם מביעים רגש? כעס? רצון לשינוי? למה לעזאזל הם אפילו נראים כאילו כיף להם לפעמים, שם במאהל? הלא מחאה אמורה להיות דבר אלים וזועם, והפנים המיוזעות שמשתקפות מכול עבר לא נתפסות אצל כולם כפניהם של מוחים. נדמה שההיאחזות הזו בפרטים הקטנים, וההיתפסות לשלט כזה או אחר, משרתות יותר את החשדנים. עליהם נאמר - הם מפחדים. מפחדים שיקרה פה שינוי. כמו שחברה אמרה לי פעם, בזמן שעשתה טיפול פסיכולוגי: "אני פוחדת לקום בבוקר בלי כל הבעיות שלי, כי אז לא אצליח לזהות את עצמי".

מדובר בסילוק תחושת העוול המתמשכת כשמפטרים ומפריטים. שדרות רוטשילד
תצלום : מורן חלפון


המחאה הזו, למרות הדעה הרווחת, אינה מוחקת השתייכות פוליטית, ומדוע שתמחק? כל מחאה היא פוליטית. כל מחאה היא נגד ממסד. "למה את תומכת במסרים השמאלנים האלו?" הטיחו בי השבוע. כי שינוי תמיד מגיע מהשמאל. נקודה. מהשמאל במובן הליברלי, הערכי. מרטין לותר קינג היה שמאלני. נשים מצביעות ומשפיעות בגלל השמאל. הומוסקסואלים מתחתנים לראשונה בעולם, בגלל שהשמאל מאפשר את זה. השמאל הוא הליברלי, והימין הוא שמרני - נרתע בלחץ משינוי, גם אם השינוי כולל אותו, וגם אם השינוי מיטיב עמו. גם אם הממשלה שבחר ניערה ידיה ממנו.

ירון: אוי, כמה שהם מפחדים. משליכים על המוחים את כל מה שיש להם, קוראים להם בכינויים שנדמה להם שיפגעו יותר מכול. את ה"שמאלנים" כבר הזכרת, אבל הם גם קוראים להם "מפונקים", משל היו ילדים שרוצים הכול ועכשיו או חתול פרוותי שרוצה ליטוף אוהב מבעליו. יכול להיות שהם לא מבינים, יכול להיות שהם לא רוצים להבין, אבל המבט מלא השטנה של המתנגדים  פשוט תמוה. לו היה מדובר באידיאולוגים ניאו ליברלים, אז מילא, היינו יכולים להתלונן על העיוורון הכלכלי שאוחז בהם, אך המקרה הוא שונה.

במעין מוסר עבודה פרוטסטנטי, המתנגדים מבקשים מההמון להמשיך לעבוד קשה, ולהתמודד עם קשיו בדממה. "די להתבכיין", הם אומרים, "לך תגור בפריפריה" או "אתה בחרת להיות רופא". כשהממשלה תקבל חלק מדרישות המפגינים, והנטל הכלכלי על האוכלוסייה יפחת, אני מקווה שהם ידחו את ההקלות, ימשיכו לשלם למערכת החינוך למרות חוק לימוד חובה חינם, ויסרבו לגור בדיור הציבורי למרות שהם יהיו זכאים. הם בכלל עסוקים בלתמוה על החוצפה של מנהיגי המחאה לדרוש כל כך הרבה מהמדינה, רגעים ספורים אחרי שמחו בזעם על חוסר הבהירות שלהם.

ההיתפסות לשלט כזה או אחר משרתת יותר את החשדנים. אוהלים ברוטשילד
תצלום : מורן חלפון


ניצן: התברר, אם לא ידעת, שבאופן כללי ערי מרכז הן לעשירים בלבד. "נו, מה את רוצה?" נאמר לי "בחרת לגור בתל אביב". כשאני מציינת שגם בערים אחרות יוצאים לרחובות להפגין, הם אומרים, אחרי השתהות קלה: "נו,מה את רוצה? הם בוחרים לגור בערי מרכז". הפתרון, לפיהם, פשוט מאד. תלמדי לנהל את הארנק שלך טוב יותר. ומי הם אותם מתנגדים? האם הם עשירי המדינה? למרבה ההפתעה מתברר שזה השכן שלי, שסובל מכאבי בטן בכל ראשון לחודש. שזה הבחור שעובד איתי, שלא מצליח לסגור את המינוס כבר עשר שנים. ההתנגדות היא לצורך התנגדות. ציניות כשיטת פעולה.

יש להם בלוגים, וטורים ומסמכים שמוכיחים שבעצם המדינה נמצאת בפריחה כלכלית, שהעם לא משתתף במחאה, ושהמספרים מוגזמים, הכול כדי לא לעצור ולראות שזו פעם ראשונה שהעם מתאגד, בצורה לא אלימה, סביב תחושה אחת, שלא רואה ימין או שמאל, שלא רואה עדה. וזה מפחיד כי זה אומר שכל תפיסת העולם שלהם תאלץ להשתנות, שאולי הם ייאלצו להתחיל לפענח אנשים ומצבים בצורה אחרת. שאולי יצטרכו לשנות את הקטגוריות לפיהן הם חיים. שאולי ייאלצו להרחיב את הקופסאות אליהן הם מכניסים אנשים. אולי אפילו יצטרכו לזרוק את אותן קופסאות. 

ירון: אולי זה קצת נחמד שיש לנו אופוזיציונרים נצחיים בישראל, כאלה שלא מתרשמים מקונצנזוס, ומסרבים להתחבק עם חבריהם למעמד. מעניין אם הם מגלים ביקורתיות בעקביות כזו מרשימה גם בעתות מלחמה. אני בספק. טוב, כמה מזל שמחאת האוהלים לא מאופיינת בדרישה המסורתית להימנע מביקורת, כשרוב העם מאוחד במעין "שקט, מפגינים". וזה גם חלק מהקסם המחאתי שנובע משדרות רוטשילד, וזורם לשאר המאהלים במדינה. קבל את האחר, גם הוא צריך לשלם אלפי שקלים בחודש לפעוטון.

קבל את האחר - גם הוא צריך לשלם אלפי שקלים בחודש לפעוטון. מוחים בתל אביב
תצלום : מורן חלפון


אז אפשר להכיל גם את המתנגדים הסדרתיים הללו, חובבי השלטון וההון, הלא מפונקים שטוב להם לבוסס במפלס חשבון הבנק הנמוך שלהם. אנחנו ממילא יודעים עד כמה הם מיעוט מבוטל כשאנו צועדים ברוטשילד בערב, ולא מצליחים להתקדם מבעד להררי המבקרים. מעטפת האדם הזאת מצליחה להזכיר לי בכל פעם מחדש שאומנם המחאה פחות ססגונית משהייתה בהתחלה, אבל היא עדיין כל כך צודקת ומוצלחת.

ניצן : ואנחנו נכיל אותם, כי בסופו של דבר, הם משלנו. מעמד ביניים שרגיל לעבוד בשקט, פלוס בירה פעמיים בשבוע, פלוס טיסה שנתית לחו"ל בצ'ארטר, מינוס חלומות על בית וחסכונות, מינוס חלומות על להיות ללא מינוס. אבל אתה יודע מה? אנחנו לא פה כדי לשרוד, אנחנו פה כדי לשגשג ולפרוח. אנחנו פה כדי לחיות טוב. אני לא מתביישת בכך שהחיים בשבילי אמורים לכלול הנאה. ואמורים לכלול מזון לנשמה. אני לא גאה בכך שרק אם אעבוד בשתי עבודות, לא אבזבז אגורה מיותרת ואחיה בסגפנות מזהרת, רק אז אוכל לגמור את החודש.

אני כן גאה בדור הזה, שלפני הרבה זמן כתבתי עליו שהוא לא עצלן ואדיש כמו שנראה. הוא פשוט עייף. הוא עובד קשה והוא לא מפונק, וזכותו לראות פרי מעבודתו. זכותו להוציא את הכסף שלו כראות עיניו. כן, גם על סושי. כן, גם על אייפון. כן, גם על שכר דירה בדירה שמכבדת את הדרים בה. אני גאה בדור שבוחר לא להעטות את המצוקה כאות גבורה, ואת המסכנות כדרך חיים. וזכותי לרצות לשלם שכר דירה, גם בתל אביב. וזכותי גם ללמוד, גם לעבוד, גם לשרת בצבא וגם לצאת למסעדה מדי פעם. אני גם גאה בעצמי, למרות שלא סיימתי את החודש בלי מינוס כבר עשר שנים בערך, ועבדתי קשה. לא לקחתי דמי אבטלה מהמדינה, לא שכבתי בחוף הים. אני לא מפונקת, אני ממעמד הביניים. אני לא פה כדי לשרוד, אני פה כדי לשגשג ולפרוח.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. I'm also proud
Yishai Arad 17.08.2011
 
 
2. מילים כדורבנות
limor 17.08.2011
 
 
3. Go Nitzan Go!
מפונקת 17.08.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©