הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בריחה מתוקה
 
"חצות בפריז" נראה כמו מחווה לוודי אלן יותר מאשר סרט בבימויו. נתנאל רבינוביץ' טייל בזכותו בשנות העשרים של המאה שעברה בפריז, ונהנה מכל רגע
מאת נתנאל רבינוביץ' | 22.08.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

סרטו החדש של וודי אלן, "חצות בפריז", הוא התרפקות מוחלטת על העבר הנוסטלגי של העיר בשנות ה-20, ואין ספור האמנים שחיו בה. זוהי אותה התרפקות שליוותה את אלן מאז ומתמיד, אך הפעם היא מעט מוקצנת, ויש שאף יגידו - מוגזמת.
הסרט מספר על ג'יל (אוון וילסון) תסריטאי הוליוודי חולמני, נאיבי ורומנטי, שחולם להיות סופר ולכתוב פרוזה אמיתית, כמעט באותה מידה בה הוא מפנטז על חיים בפריז של שנות ה-20.
 
במהלך חופשה, מעיקה מעט, עם ארוסתו (רייצ'ל מקאדמס) והוריה בעיר, הוא מגשים את חלומו, ועולה על מונית שמחזירה אותו כל לילה בחצות לתור הזהב. ממש כמו אפקט סינדרלה ברוורס. הוא מתרועע עם המינגווי, דן ביצירות עם גרטרוד שטיין, מבלה עם הזוג פיצג'רלד, מאזין בזמן אמת ליצירותיו של קול פורטר, פוגש את פיקאסו, דאלי ואחרים. הוא אף נתקל באדריאנה (מריון קוטיאר) שהייתה מאהבת של אמנים רבים מהתקופה. גם היא חולמנית ורומנטית, ומפנטזת על חזרה לתקופה אחרת, רחוקה יותר בציר הזמן.

וילסון בדמותו של אלן נראה מעט מוזר. אלן העיד כי כשכתב את התסריט, הוא עיצב את הדמות הראשית ברוחו של השחקן. אך במהלך הצילומים נאלץ לערוך שינויים בדמות, כשגילה שווילסון יותר קאובוי טקסני מאינטלקטואל ניו יורקי . וטוב שכך, הרי אף אחד לא מצפה לפתוח את ערוץ האופרה האיטלקית, ולראות את מיקי מאוס מחופש לפברוטי, ומזמר בטנור את "הספר מסביליה".

כאילו גיא פינס חזר בזמן וצילם תוכנית בפריז של אז על שלל כוכביה. מקאדמס ו וילסון
 

הסרט נפתח בפוטו-מונטאז' מדהים של פריז, שמעולם לא נראתה טוב יותר. היא נראית כמו עיר חלומות מדומינת, אך משהו בכל זאת חסר. ההתייחסות לעיר אינה כמו ב"מנהטן" של אלן, בה ניתן לראות לא רק את אהבתו האמיתית של הבמאי לעיר ויכולות צילום מרהיבות אלא גם את נקודת מבטו של המשוטט, הולך הרגל המתמיד, מי שבאמת מכיר והיה אלפי פעמים באותם מקומות. בסופו של דבר, פריז בסרט נראית כמו בספר תיירות שתמונותיו צולמו על ידי צלם איכותי במיוחד.

"חצות בפריז" הוא ככל הנראה גרסה קולנועית של סיפור קצר אותו כתב אלן, בשם "זיכרונות משנות ה-20". גם בו מדמיין הכותב את רעיון החזרה בזמן לאותה תקופה, ואת המפגש עם אותם אמנים. כל קרנבל ה"ניים דרופינג" עובד טוב יותר בסיפור מאשר בסרט, שכן הוא מתקבל אחרת על דפים כתובים. לא משום שאותן דמויות לא מגולמות טוב, להיפך.

אדריאן ברודי, כדאלי, וקורי סטרול כהמינגווי, משחקים בצורה יוצאת דופן. לא יכול היה להיות ליהוק טוב יותר. אך מתוך הסרט עולה תחושה של רדידות בשל שפע הדמויות, מה שלא קורה בסיפור. במידה מסוימת, על המסך הגדול זה נראה כאילו גיא פינס חזר בזמן, כדי לצלם תוכנית מיוחדת בפריז של שנות העשרים על שלל כוכביה. גם המסר שמנסה אלן להעביר בסרט - שבכל תקופה אנשים כמהים לעבר, לא משנה כלל מהי - מתקבל באופן ברור אצל כל מי שעבר את גיל המצוות.

במידה מסוימת "חצות בפריז" נראה כאילו התחפש לסרט של אלן. אם לא היה כתוב בתחילתו שהוא הכותב והבמאי ניתן היה לחשוב בקלות שמדובר במחווה לסרטיו הממחזרת בכוונה רעיונות נושנים ומעט קלישאתיים. כמכלול, כאילו בדרך קסם, זהו אחד הסרטים המהנים והטובים של הקיץ. "חצות בפריז" הוא מימוש האסקפיזם באופן מושלם, גם אם הצופה אינו מכיר את הדמויות וגם אם לא. הבעיה עם אסקפיזם שכזה היא שחוץ משעה וחצי של בריחה קלה לתקופה אחרת הוא לא משאיר משהו לקחת ממנו להווה.   

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©