הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מדינת ה"סמולנים" תעבור לדום
 
לוקחים קמצוץ של סולידריות, מוסיפים כף של רכז הסלמה עם כוס גדושה בצבע אדום ומערבבים. מה יצא? המתכון המושלם לדעיכת המחאה. כי מי צריך קורת גג במחיר הוגן כשלכולם ברור שהיא גם ככה לא שווה כלום אם לא נוחתת עליה רקטה
מאת יערה צידון | 23.08.2011
 


>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


המחאה כבר לא רלוונטית, הם אומרים. תעשו קצת הפסקה, מה יש? אומרים אחרים. בזמן ששם מתים, במדינת תל אביב חיים בבועה - הם זועקים באופן מקוון. אם עד עכשיו מחאת האוהלים הייתה רק בגדר חשודה בקשר עם השמאל הקיצוני, ובניסיון להפיל את השלטון, צעדת הדממה שנערכה במוצאי שבת, במקביל למצב הביטחוני הקשה של סוף השבוע שהיה בדרום, שימשה ראיה חותכת עבור אלה שממש בא להם, בדווקא, לשלם סכום מופקע על בתים, קוטג' וחינוך. העיקר לא להיות חשודים בשמאלנות. זו הרי כבר מילת גנאי מזמן.

התקשורת משחקת אותו משחק. אחרי שחיבקה ועטפה את המחאה הרי אין כמו אירוע מתמשך כדי לייצר עוד ועוד אייטמים, את צעדת הדממה היא זרקה לכלבים. אף אחד לא מתעניין בעתיד כשיש הרוגים בהווה. חוץ מזה, למרות שמולטי טסקינג הוא דבר בסיסי למדי, מתברר שלסקר גם נפילות של רקטות וגם מחאה, זה קצת יותר מדי בשבילה. ולמה לדחוס? הרי צריך להשאיר מקום בבטן של הקהל ל"רמזור".

אי אפשר לומר שזה היה מפתיע. התקשורת בסך הכול רוקדת לחלילו של הציבור, והוא רעב לאדום של דם, לא של סוציאליזם. ככה זה עם קרניבורים. את המתכון לדעיכתה של המחאה הם מכינים בקלות: קמצוץ סולידריות, קורטוב כלכלה, כפית שטוחה של אידיאולוגיה שמאלנית - לא כזאת מהסופר השכונתי אלא מהזן האיכותי שמאמין באגדות סקנדינביות, דוגמת רווחה ושוויון. עד כאן החומרים היבשים. בכלי נפרד שמים כף של רכז הסלמה, עם כוס גדושה של אזעקות מועשרות בגראדים, ותמצית טוקבקיסטים בתשלום מהצד של נתניהו.

ממשיכים להפגין לטובת אלה שנמצאים כעת במקלטים במקום באוהלים. גן צ'רלס קלור
תצלום: עירית גובי. כל הזכויות שמורות ©

ערבוב של כל החומרים יחדיו, והכנסתם לתנור ישראלי - דגם כיפת ברזל 2011, שחומם היטב מראש, מניבים כעבור חצי יום עוגת הר געש קטלנית, שיכולה לסתום את אבי העורקים של כל מחאה כמעט, ועל הדרך להביא את הציבור למצב של אובדן הכרה זמני.
הסיבה שהעוגה הזאת היא כה קטלנית, אינה קשורה דווקא למרכיבים ה"רטובים". אי שם, בעידן שהברון רוטשילד היה חי ונושם אפילו יותר מהאוהלים ברחוב הקרוי על שמו, יצאה כנראה פקודה מנדטורית, שכמו דומותיה, נשארה ללא עדכון עד עצם היום הזה. בגרמניה רצו להשמיד אותנו, הערבים קמים עלינו לכלותינו, ואין לנו ארץ אחרת.

השמועות אומרות שכתוב בה במפורש שעם הישמע האזעקה, מדינת הגמדים תעבור לדום. וגם תחשוב דום. עדיף דום בצבע אדום, ירוק של מדים ולא של דולרים, וצהוב של שנאה. צבעי רמזור לוהטים, עם 30 אחוזי רייטינג. מי צריך עכשיו קורת גג במחיר הוגן? הרי גג לא שווה כלום אם לא נוחתת עליו רקטה. אז קודם, הביאו את הרקטות. אולי אחר כך נדאג לגגות האלה שכל ה"סמולנים" בוכים עליהם.

אז איך הם מעזים, יפי הנפש האלה, לצעוד בתל אביב כשבדרום יש הרוגים ופצועים? למה הם לא עומדים דום? הם לא קראו את הפקודה המנדטורית עד הסוף? העם צריך לבהות בחדשות ערוץ 2 במשך כל שעות היממה, לזפזפ לתוכניות ריאליטי, לצחוק קצת מאדיר מילר, ולתקוע מבט אטום באי אלו פרסומות. הזדהות - קוראים לזה. הוא יכול במקום גם לשבת בבתי קפה, פאבים, מסעדות או סתם על חוף הים כדי להביע הזדהות, רק לא לקרוא לשינוי או לעמוד דקת דומייה לשם הזדהות עם הקורבנות, בגן צ'רלס קלור. התנהגות כזאת היא בגידה. מעניין לראות איך מדינה, בה שפת הקודש התעוררה לחיים, לא מפסיקה לעוות אותה.

רוב שלטיהן של מפלגות השמאל נותרו ללא דורש על המדרכה. צעדת הדממה
תצלום: עירית גובי. כל הזכויות שמורות ©

הצעדה השקטה לא כללה הפעם הופעות של ריטה ושלמה ארצי, למורת רוחה של צופה מן הצד, שרצתה לדעת מתי אייל גולן מגיע. ולמרות טענותיו של רב סרן שמועתי, רוב שלטיהן של מפלגות השמאל נותרו ללא דורש על המדרכה, בכיכר הבימה. רוב הצועדים הלכו בשקט, עם נרות, שלטים וכאב בלב על ההסלמה בדרום והדעיכה במרכז. אולי היו שם כמה שלטים עם ניסוח לא מדהים. אולי היו שם כמה נואמים חסרי טקט בצ'רלס קלור. אולי. ואם היו, אז? היו גם מיסיונרים שחילקו פליירים של ישו, מה זה אומר, שהמחאה נוצרית? המחאה הייתה ונשארה ישראלית. לא של ימין. לא של שמאל. לא של תל אביב, ולא של פריפריה. של כל מי שאכפת לו מכך שישראל שינתה את פניה.

דווקא כשאווירת הפסטיבל ברוטשילד דועכת בגלל פצועים והרוגים בדרום, הבאזז התקשורתי שעובר לסיפור הבא, וספאמרים באינטרנט שמנסים לקבור אותה, מגיע הזמן החשוב ביותר להוכיח שלא משנה אם אנחנו מבאר שבע, באר טוביה, חיפה או תל אביב. המחאה הזו צריכה להימשך, כי זו בדיוק מהותה. הרי כולנו נדרשים לעמוד דום ברחבי ישראל כשנשמעת אזעקה. לוותר על איכות חיים ועתיד שפוי לטובת פחד משתק. דווקא עכשיו, כשהרקטות נוחתות בפריפריה, שהולכת ונוגסת במרכז עם התקדמות הגראדים, בתל אביב ובצפון צריכים להמשיך להפגין לטובת אלה שנמצאים כעת במקלטים במקום באוהלים, כי אתוס הביטחון חזר למלוך.

הם אלו שהביעו הזדהות עם הדרום, ולא צופי "רמזור". דקת דומייה בצעדת הדממה
תצלום: עירית גובי. כל הזכויות שמורות ©

דווקא עכשיו אלפי האנשים שצעדו בשקט ברחוב בוגרשוב המיוזע, הוכיחו את חשיבותה של המחאה גם כשהתותחים רועמים. דווקא הם אלו שהביעו הזדהות עם הדרום, ולא צופי "רמזור". הרי זה בדיוק העניין, גם אם ביטחון הוא מעל לכול, הוא לא יכול להמשיך להיות על חשבון הכול, במקום הכול או סתם הכול. הוא צריך להיות למרות הכול. ואולי דווקא עכשיו, אלה שנסים על נפשם מאזור הדרום צריכים להצטרף לאוהלים במרכז, ולחזק את המחאה הזו שלא תדעך. כך הם יוכלו לעזור לממשלה היקרה שלנו להיזכר שכמו שהתקשורת אמורה לטפל בכמה אירועים במקביל, כך גם אלה המושכים בחוטים. הרי יש קצת יותר משרדי ממשלה מהמשרד לביטחון פנים וממשרד הביטחון, וגם הם יכולים לעבוד במקביל.

ואם אתם עדיין שואלים למה המחאה לא יכולה או צריכה להיעלם, הסיבה פשוטה: כי גם ממ"דים עולים כסף. שירו של רמי קליינשטיין תמיד מגיע מתישהו  לסיום, ועימו בא היום שאחרי הפצצה. היום הזה לא פחות חשוב מזה שלפניו, והחבר'ה ברוטשילד יודעים את זה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. גל צונן של ציניות נוקבת....
גלעד 25.08.2011
 
 
2. כל מילה בסלע
אזרח מודאג 28.08.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©