הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מפזרים את הערפל
 
שלושה נערי מקא"ם הגיעו מחיים של פשע, עוני וחוסר תקווה לעולם של צבא, משמעת ויעדים. מעיין פרישמן מנסה לברר איתם אם יש דבר כזה התחלה חדשה
מאת מעיין פרישמן | 27.08.2011
 



>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

השעה שתיים לפנות בוקר, שקט ברחובות, ערפל מכסה את השמיים והכבישים דוממים. עוד יום עבודה שגרתי מתחיל. אשר אליאס לובש את בגדי העבודה השחורים, חובש כובע צמר וכפפות דמויות עור, ויוצא מהבית בשקט מופתי. במשך שלוש שנים, מאז גיל 16, נהג לברוח מהבית ולחזור עם הזריחה, לפני שכולם קמים כדי להשיג כסף, והלילה הוא הזמן הטוב ביותר להשיגו.


אליאס, 21, עלה מאתיופיה בגיל שנה, ומתגורר באשקלון. כדי להשיג כסף לאוכל ובגדים הוא "עבד" בלילות. את הפריצות הוא מכנה עבודה כי הוא לא מרגיש רע איתן, כי לפי הבנתו הן נעשו לצרכי מחיה ולא סתם להנאה. אביו היה נשוי לארבע נשים ונפטר כשאליאס היה בן עשר. "לאבא שלי היה כבוד וכוח באתיופיה, ונשא ארבע נשים כנהוג שם", הוא מספר. אימו היא האישה הרביעית של האב המנוח,  והוא הצעיר מבין 12 אחיו ואחיותיו.

השכונה בה גדל, שכונת שמשון הידועה בשם שיכון העתיקות ג', מאוכלסת בקשי יום. זו סביבה של עוני, אלימות וסמים שמסבירה את הידרדרותו, ואת תחושת הכעס שהוא חש כלפי החברה הנורמטיבית והאכזבה ממנה. "למה אנחנו אלה שנדפקנו? כי אנחנו לא שווים כלום. לא הייתה לי סיבה ללכת ללמוד או ללכת לצבא, לא היו לנו שאיפות", הוא מסביר את תפיסת העולם שליוותה אותו עד גיל 18. אליאס נתפס כמה פעמים על ידי המשטרה, ואף ישב במעצר. "ככול שאתה נכנס למעצר מוקדם יותר, אתה נחשב למקובל יותר בחברה שלנו. אז לא פחדתי אפילו רציתי בזה", הוא מספר.

"לא הייתה לי סיבה ללכת ללמוד או ללכת לצבא. לא היו לי שאיפות"
תצלום: מתוך הסדרה "כן, המפקדת"

גם רן דוידי (21) נתקל בקשיים במהלך חייו, אך אצלו הם הגיעו בעיקר מתוך הבית. הוריו התגרשו כשהיה בן חמש, ומצוקה כלכלית ליוותה את משפחתו מאז ילדותו. אימו לא עובדת, ועם אביו הוא בקשר רק לעיתים רחוקות. הוא מתגורר ברמת גן עם אימו ואחיו הבכור. את ילדותו העביר במסגרות שונות, אך את זמנו בהן העביר בבריחה משיעורים לעבר המחששה בבית הספר התיכון הסמוך. "היום החיים שלנו עובדים רק על קומבינות", הוא קובע "לא צריך ללמוד ולקבל תעודה, צריך פרוטקציות וקשרים בשביל להצליח". למרות שלא הצליח להתחיל משהו וגם ולסיימו, דוידי מאמין שחוכמת רחוב וקשרים נכונים מספיקים כדי להצליח בחיים וששום מסגרת חינוכית לא יכולה לתרום לו.

אביחי אלימלך (21) מאופקים גם האמין שמסגרת חינוכית לא מתאימה לו. כשהגיע ל"קשב לנוער", מרכז יום לנוער נפגע סמים, הוא עבר שינוי משמעותי. אלימלך גדל בבית עם ארבעה אחים והורים על סף גירושים. בגיל 16 נהג לברוח מבית הספר וחבר לאנשים, שדירדרו אותו לשימוש בסמים. אחרי חצי שנה נתפס על ידי המשטרה, ונעצר לשבועיים. לאחר שנתיים בהן סחר בסמים, הוא החליט להשתקם. במרכז למד לראשונה מה הם מסגרת, כללים ומשמעת, והחליט שהוא עוזב את עולם הפשע ומנסה להשתלב בחברה.

לצעירים האלה יש מכנה משותף: הם התגייסו לצה"ל כנערי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) והועברו לחוות השומר - בסיס לטירונים מאוכלוסיות מיוחדות, בעלות קשיי הסתגלות, ששייך לחיל החינוך והנוער. נערי מקא"ם (שנקראו בעבר נערי רפול) הינם בדרך כלל עולים חדשים, בעלי דפ"ר נמוך, מוטיבציה נמוכה ורישומים פליליים. החיילים המגיעים לבסיס זה עוברים טירונות מיוחדת, וניתנת להם האפשרות לבחור בין מקצועות בהם היו רוצים להשתלב בצבא. לאחר הטירונות הם זוכים לליווי ומעקב על ידי משרד מקא"ם.

דוידי כחול עיניים וגדול מימדים, מסביר כי הצבא הוא מסגרת שצריך ללמוד להתמודד עימה. "לא רצו לגייס אותי אבל התעקשתי. לא ידעתי למה אני נכנס", הוא נזכר. תקופת הטירונות הייתה קשה במיוחד עבורו. לאחר 19 שנים בהן היה אדון לעצמו, וגדל ללא חוקים וגבולות הוא היה צריך להסתגל למסגרת עם משמעת גבוהה, כללים ברורים ודיסטנס, שלא היו מוכרים לו מהעבר. בהתחלה הוא התחצף, איים על המפקדות שלו, ונתקל בקשיים שהובילו אותו לשבת במשך חודש בבית כלא צבאי.

"זו בקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו. אני מרגיש הקלה בגלל הדרך בה אני תורם למדינה"
תצלום: מתוך הסדרה "כן, המפקדת"

לאליאס הדרך לשירות צבאי הייתה ארוכה ומתישה. הוא נשפט על פריצה לבתים, והשופטת החליטה לתת לו הזדמנות נוספת במקום עונש מאסר. הוא הועבר לכפר הנוער "נירים" ליד עכו, והיה חניך במחזור שאופיין עברייני. בפנימייה חלה בו תפנית חדה - הוא נפתח לעולם חדש ללא אלימות, סמים ופשע. אליאס החליט להשתנות, והשלים 18 יחידות לימוד מתעודת הבגרות תוך שמונה חודשים. את התהליך המיוחד הזה הוא עבר בליווי מדריכים מקצועיים שהציבו בפניו ובפני חבריו אתגרים כמו, טיולי שטח, ספורט אתגרי, ניווטי לילה.

אליאס, בחור חייכני, אינטליגנטי ובר שיח, שוחרר מהצבא ארבע פעמים בעבר, אך לא ויתר. בעזרת הצוות בכפר שלח מכתבים ללשכת הגיוס וביקש לשקול את בקשתו שוב. לאחר תהליך של שנה, הוחלט לגייסו כנער מקא"ם. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, הרגשתי תחושת ניצחון והקלה, הבנתי שאני הולך לעשות משהו שמאוד רציתי", הוא מתמוגג.

אליאס הגיע לבסיס הטירונים בחוות השומר בהרגשה שהוא, שלא עשה לפני כן דבר משמעותי בחייו "הרגשתי אפס מאופס", הוא מתאר את תחושתו. אליאס החליט שזו ההזדמנות שלו להתחיל חיים חדשים, ולפתח את עצמו ואת הביטחון העצמי שלו. הוא הציב לעצמו מטרה - להיות חייל קרבי ולשרת את המדינה. לאחר טירונות של שלושה חודשים הוא קיבל תואר של חניך מצטיין. "התקשרתי לאימא שלי כדי לספר לה. היא לא האמינה שתקבל שיחה כזו ממני", הוא מתרגש "הרי רק שלושה חודשים קודם לכן הייתי במעצר והתקשרתי לבקש ממנה להביא לי בגדים נקיים".

לברוח מהארץ

"תמיד חלמתי להיות כבאי" מספר דוידי שבסיום הטירונות הוחלט לשבץ אותו לקורס כבאות. "גם באזרחות אני מתכוון להיות כבאי", הוא אומר ויודע שללא הסיוע שקיבל במהלך השירות הצבאי לא היה מסיים את הקורס אלא חוזר אחרי השחרור לרחוב. דוידי נמצא חודש לפני השחרור, ומחכה לרגע בו יצטרף ליחידת הכבאות ברמת גן, שם כבר הובטח לו מקום. אלימלך, בחור צנום ובייישן, התגייס כנער מקא"ם בעזרתה של העובדת הסוציאלית במרכז "קשב לנוער".

בטירונות התקשה להיות תחת מרותם של חיילים בני גילו ואף ישב במעצר 15 יום בגין נפקדות. אלימלך מודה כי "הבקרים היו קשים במיוחד, לא הצלחתי לקום והייתי ממשיך לישון הרבה אחרי ההשכמה. המפקדות לא עניינו אותי. הן היו יותר צעירות ממני, ובגלל זה לא שמתי עליהן". לאחר זמן מה בטירונות, הוא הבין שאם הוא רוצה להגיע לקורס כבאות עליו להתנהג כמצופה ממנו, וכך עשה. בסוף הטירונות אלימלך שובץ לקורס כבאים עם דוידי, ואת שירותו הצבאי העביר ככבאי.

למרות זאת, הוא מתחרט שהתגייס וטוען כי השירות לא תרם לו כלל. הוא מחכה ליום השחרור שלאחריו יטוס לאחיו במיאמי, שם יעבוד בתעשיית המוסיקה: "אני אמן שאוהב לעשות מוסיקה. אני רק מחכה לברוח מהארץ", הוא מצהיר. אליאס, שהחליט להיות חייל קרבי, התקבל ליחידה המובחרת "מגלן". החלטתו להתגייס לשירות קרבי נבעה מאמונתו שמי שרוצה להיות חלק מהחברה הישראלית צריך לתרום ולהתגייס. "זו מעין בקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו אי פעם, אני מרגיש הקלה בדרך בה בחרתי לתרום למדינה", הוא אומר.

אליאס קם בלילה לרחוב שקט, ולשמיים מכוסים בערפל. הבסיס דומם, והאופק נראה כשדה של מנורות זוהרות. עוד שמירה שגרתית עומדת להתחיל. הוא לובש את מדי החאקי, חובש כובע צמר שחור וכפפות צבאיות, ויוצא מהחדר בשקט, בלי להעיר את חבריו לפלוגה. הוא כבר לא העבריין משיכון העתיקות ג' שבאשקלון. כיום הוא לוחם מפלוגה ג' ביחידה המובחרת "מגלן".

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. תגובה למאמר מפרזרים את הערפל
חנן 29.08.2011
 
 
2. מעוניין להגיב
יוחנן 29.08.2011
 
 
3. בקשה לראיון
אושר חדד 12.02.2013
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©