הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דמעה קטנה בקצה העין
 
שום דבר לא עומד בדרכו של שלמה ארצי, שכובש שוב ושוב את קיסריה בגיל 62. לקארין פלוטניק אין ספק שגם בקיץ הבא היא תהיה שם, נרגשת כתמיד
מאת קארין רחמין | 01.10.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

"אומרים שלא רחוק מחדרה, בין הים לבין החולות, יש מקום שבו זורחת השמש בלילות". הארובות הגבוהות של תחנת הכוח בחדרה מאותתות לפרפרים בבטן להשתולל. אני נמצאת במרחק עשרה קילומטרים מהרגע לו ציפיתי מאז בוא הקיץ. בעוד שעבור רבים העונה מסמלת שמש, חופש, ים וגלידת וניל שנמסה מהחום ומטפטפת על הגופייה, עבורי היא מתבטאת בלשלם 260 ש"ח (לא כולל נקניקייה בלחמנייה והרבה בקבוקי מים) לנסוע במשך שעתיים ארוכות בפקקים של כביש החוף אחרי יום עבודה מתיש, לרוץ על האספלט בחניה הרחוקה כל כך, להרגיש את האבנים נכנסות לתוך כפות הרגליים, לטפס עשרות מדרגות, לשאוף את האוויר של סוף ספטמבר, ולהגיע בדיוק בזמן בשביל לשמוע את שלמה ארצי מבקש: "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה".  

אומרים על ארצי שהוא בנאלי, מלך הקיטש, שכל שיריו נשמעים אותו דבר, ושההופעות שלו ממוחזרות כבר למעלה מעשור. אבל אני אוהבת את המיחזור והשגרה שבהופעות, ולמעשה הם שגורמים לי לחזור לקיסריה בכל קיץ מחדש. אני אוהבת לדעת מראש שכש"חום יולי אוגוסט" מסתיים זה הרגע המתאים לצרוח ביחד עם 4,000 האנשים שמסביבי "נה נה נה נה נה", ושאפשר לשבת כי זה תורו של "אף פעם לא תדעי". אני אוהבת להתפעל כל פעם מחדש מסולו התופים של המתופף הוותיק מאיר ישראל ב"לאן, לאן, לאן" או לדעת שיהיו זיקוקים, למרות שאף פעם אי אפשר לנחש בדיוק מתי. בפעם הזו הם הגיעו בדיוק כשהסתיים עוד ביצוע מצוין ל"ארץ חדשה", ואני צילמתי, כדי לזכור מה שהיה.

עוד אומרים עליו שהגיל עושה את שלו, שנגמר לו הכוח ושבמרבית ההופעה הוא מברבר עם עצמו, ונותן לקהל לעשות את העבודה השחורה. לכך הוא מספק תשובה אחת: "היום ראיתם גבר בן שישים הולך על כסאות", הוא צורח למיקרופון והקהל מוחא כפיים בהיסטריה. כמו מועמד לראשות הממשלה במסע בחירות הוא פוסע בין הכסאות, מחבק, מצטלם ולא שוכח לתת לראשון שמתנדב לזייף לתוך המיקרופון את "זה מה שנשאר". זו הייתה ההופעה האחרונה לקיץ שחלף, 16 במספר, ואליה הוא הגיע בשיא הכושר. אומנם צינור המים המוכר משנות ה-90 הוחלף בכמה טיפות מבקבוק של מים מינרלים, ואת הקמטים אפשר לראות ממרומי שורה 22 בגוש העליון, אבל גם בגיל 62 פחות חודשיים - הצרידות האופיינית והפלירטוטים האינסופיים עם הקהל מספקים את הסחורה.

היום ראיתי גבר בן שישים הולך על כיסאות. ארצי בקיסריה
תצלום: קארין פלוטניק

כמעט שעתיים של טירוף כבר עברו, ואני מציצה כל רגע בשעון, מפחדת על כל דקה שעוברת. הלב דופק, האדמה רועדת ואני שכחתי מתי עפתי ומתי את כל חושי איבדתי כך. ארצי, שגם אלוהים לא יקלקל לו את התוכניות, לא נותן לגשם להפריע לו ואת הניילונים שכיסו את הציוד היקר הוא מעיף מהבמה. המגבת הקטנה, שמזוהה עימו כל כך, כבר ספוגת זיעה, וזה סימן שהרוקר של חיי צריך הפסקה. כך משתלטים על הבמה בזה אחר זה חברי הלהקה - הגיטריסט אבי סינגולדה, ניצן עין הבר והאחים שי ועדי מאירי על כלי הנשיפה, נגנית הכינור הילה בן טובים, זמרת הליווי צילי ינקו, הבסיסט פיטר רוט וגם בן ארצי שעולה לבמה ומחליף את טל פורר בסולו פסנתר קצר. ינקו מבצעת עם המאסטר את "הבחורה שלי", ורוט המעולה מצליח לרגש אותי עד דמעות כשהוא מתחנן ושר, כאילו במיוחד בשבילי: "טלפני, טלפני".

באיצטדיון נדהם וצר מלהכיל עם כל בני האדם אני יושבת. למטה יושבים אלה שהצליחו להשיג כרטיס לכסאות היקרים, ולמעלה חיילים שבאו לשכוח מיום ראשון למחרת, גברים שהעדיפו לראות כדורגל של שבת, אבל באו בגלל שהאישה רצתה, ונשים שעדיין לא מצאו מי שיבוא איתן, אז באו לבדן. כולם שרים יחד לפי המנגינה, מזייפים מעט, אבל למי אכפת? נדבקים זה לזה בגלל הלחות ובגלל שככה זה בהופעות של ארצי בקיסריה - הרבה אנשים בודדים שהופכים ליישות אחת. זה כוחם של המיינסטרים ושל השירים שלו.

"והוא לפני סיום, סוגר כבר את השער מרפה מן העניין, חומק אל תוך השיר". אחרי כמעט שלוש שעות של הופעה, טפטופים של אנשים מתחילים לצעוד לכיוון פתחי היציאה כדי להימנע מפקקים, אבל האיש עם המיקרופון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. הוא עולה להדרן בשביל לומר ש"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר", ומודה ליהודה עדר, שיושב בקהל ואחראי לצליל פריטת הגיטרה שכה מזוהה עם השיר. כמו בכל הופעה בחמש השנים האחרונות, ארצי לא שוכח לאחל לגלעד שליט שיחזור לביתו, ונפרד לשלום מהקהל בשיר "בשבילה אתה מלך העולם". הוא מסיים את הערב עם המילים: "שם אתה תמיד, כל מה שתרצה, רק תבחר", ודמעה קטנה עומדת בקצה העין ומתלבטת אם להמשיך הלאה או לא. לבסוף, זו הרוח הסתווית שמכריעה את המאבק הפנימי, ועוזרת לה לעשות את כל הדרך כלפי מטה.

בדרך הביתה המוסיקה הרועשת מתחלפת בצלילים שקטים שבוקעים מהרדיו. הארובות של תחנת הכוח בחדרה הופכות לקטנות יותר, וכבר לא גורמות לפרפרים בבטן להשתולל. "בקיץ הבא באים שוב?" אני ספק שואלת ספק מצווה על החבר שלי, שנאלץ לוותר על צפייה בקבוצה שלו שוב מפסידה. כשהוא שואל אותי "למה עוד פעם?", אני עונה לפי המנגינה: כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. לא סובל את הלקקיות של שלמה אבל...
החתול שמיל 04.10.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©