הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שישתקו כבר
 
"שלוש" התוכנית החדשה של ערוץ 2 מתיימרת לחפש אהבה לכל אחת מהנשים המעצבנות המשתתפות בה. למור הדר זה נראה דביק וצבוע, וברור לה שיש פה יותר תחזוק מיתוסים מאשר עיסוק בשידוכים
מאת מור הדר | 03.10.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


מוצאי שבת. הטלוויזיה כבר דלוקה על ערוץ 2, ועם תום חדשות סוף השבוע, אסי עזר מנחה כהרגלו את לב הפריים טיים הישראלי - וזה נשמע מבטיח. הפרומואים מפמפמים כבר חודש על שלוש נשים שיוצאות למסע בעקבות האחד. ההמנון האלמותי של כל השבורות, "אחכה לך", שיצא בגרסה עדכנית של רוני אלטר הענוגה לקראת שידור פרק הבכורה, מתנגן ללא הרף בערוץ, ומיד נדלקת לי נורה אדומה. איך אפשר לחדש בכל הנוגע לחיפוש אחר אהבה?

סקפטיות היא תכונה בלתי נשלטת, בייחוד בג'ונגל האכזרי והבלתי אפשרי של רווקי תל אביב ורווקותיה, שאני נמצאת בדיוק במרכזו. ואולי דווקא בגלל זה "שלוש", התוכנית החדשה של קסטינה תקשורת, גרמה לי לרצות לצפות בנשים שמחפשות אהבה, בדיוק כמוני, ומעמידות עצמן בחשיפה מלאה מול אומה שלמה. פתטי? לא בטוח. משעשע? אין ספק. בייחוד כשמלכות התוכנית הן שלוש נשים מרקעים וגילאים שונים, שהשילוב ביניהן יוצר, בנינוחות ישראלית טיפוסית, את החיבור המושלם עבור הצופה.

יכולתי להעביר בעצמי דייט משעמם ולפחות להרוויח דרינק על הדרך. בוסי, רובין וגומז
צילום מסך : ערוץ 2

הראשונה - קים בוסי (הבת של) רק בת 23, שעצם המחשבה על השתתפותה של צעירה מוצלחת כזו בתוכנית מסוג זה מראה עד כמה קשה בימינו למצוא גבר ראוי לזוגיות. השנייה - שרית גומז, בת 30, אמא לילד בן ארבע, ואלמנתו של דני גומז ז"ל, טייס חיל האוויר שנפל במלחמת לבנון השנייה, שכבר חשבה שלעולם לא תצטרך שוב לחפש את האחד. היא מציגה שינוי בתפיסה שהספיק להפוך לקונצנזוס, שכן בעבר אולי היו נמנעים מללהק לתוכנית שידוכים אלמנת צה"ל. והשלישית - מיה רובין, מאוכזבת ארה"ב בת 36, שחזרה לישראל אחרי שיברון לב, וכנראה גם כישלון מקצועי, כדי למצוא את עצמה מחדש.

מה שבעיקר מפליא בפורמט המדובר הוא ההתמקדות בשלוש נשים החוות יחד אותו מסע. הרי ידוע שעבור בחורה, לעזור לאחרת למצוא חתן כשאת בעצמך נמצאת בתחתית, זורם הרבה פחות מאשר לעזור רק לעצמך. אמיתי אבל נכון. מה שהשכילה ההפקה לעשות הוא לדבר אל קהל הצופים דרך הסיפור האנושי. ב"שלוש" לא סתם מחפשים איזה בחורצ'יק לאיזו רווקה מסכנה. כאן מחפשים את הנסיכים על הסוסים הלבנים לאלמנת צה"ל, לבת היפה והמוכשרת של, ולזו שאיבדה את אמונה בניכר, ושבה לישראל למצוא נחמה. כך נוצרת תוכנית שאומנם שואבת את כוחה מעולם השידוכים אך מתעסקת הרבה יותר בתחזוק מיתוסים, כיאה לערוץ השואף אל מחוזות הרייטינג הגבוה.

התוכנית הראשונה הציגה אודישנים נבחרים שעשו הבנות לכמה גברים, והזכירה לי את חיי הדייטים של כל רווקה טיפוסית: רגעים מביכים, שיחות מאולצות, סיפורים קורעי לב, הרבה אי נוחות, פה ושם קראש על איזה חתיך תורן, צחוקים, סירוב (לבוסי, כמה מפתיע, שרצתה ונענתה בשלילה בבושת פנים) ובעיקר מלחמת התשה אחת גדולה. כולנו חיים את זה, אז איפה האסקפיזם בדמות תוכנית טלוויזיה שנותנת סיבה לקום בבוקר או לפחות סיבה לשבת 45 דקות ברצף על הספה? כבר יכולתי להעביר בעצמי דייט משעמם, ולפחות להרוויח איזה דרינק על הדרך. נשמע כמו תחילתו של פספוס לבית קשת.

מחפשים את הנסיך על הסוס הלבן לאלמנת צה"ל. גומז
צילום מסך : ערוץ 2

כמובן שגם הגברים עצמם מספרים מה שכולנו שמענו לפי תבניות ידועות מראש, כדי להקל על הכן המוחלט או הלא הגורף של הבנות. תאומים מגניבים משכונת מצוקה בבת ים, אתיופי מוצלח שעלה בזמנו לישראל עם הורים קשי יום, דתי מודרני עם סיפורים של הטיול אחרי השירות הצבאי, דרום אמריקאי תזזיתי שאוהב את החיים, יוגיסט הזוי, אינדיאני מקועקע והרשימה עוד ארוכה.

מדי פעם ישנה עצירה לשם בכי של גומז, תובנות מיותרות של בוסי על עצמה, ובלבלות שרובין אוכלת על החיים - והנה לכם תוכנית משעממת שספק אם אשוב לצפות בה. גם עזר, שמגיח בסופה של התוכנית ומתשאל את הבנות מעיק ומזכיר לי רגעים שכבר רציתי לשכוח, מרוב שגרמו לי לנוע באי נוחות על הספה. בשורה התחתונה, אין חדש תחת השמש. עם ישראל אוהב לחפש לזו שלבד מישהו. אז הושיבו על ספה אחת שלוש בנות, שכל אחת יותר מעצבנת מהשנייה: החל מהמבטים הדבילים של רובין, הטונים הצורמים והזחיחות של בוסי, ועד הדיבור התינוקי-אינפנטילי של גומז. כך חשבו אולי שנרצה למצוא להן מישהו - רק שישתקו כבר.

האינטרקציה בין השלוש דביקה יתר על המידה, והצביעות הטלוויזיונית חוגגת עד כדי כך שניתן לזהות אותה ממרחק של אלפי קילומטרים. ובכל זאת, יהיה מאוד מעניין לצפות באודישן של בחור שכל השלוש יחשקו בו, ואז נראה את הציפורניים נשלפות, ואת הנחמדות המאולצת נדחקת לפינה, לטובת כמיהה אמיתית. וזה אולי באמת ישקף, ולו רק לרגע, את מציאות חיינו. השאלה היא כמה צופים יישארו מול המסך עד שיגיע הרגע הזה, אם בכלל.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אחלה כתבה
אבא 06.10.2011
 
 
2. כתבה מדהימה!
דודי בן ישי 14.10.2011
 
 
3. מדויק...
ניר 16.10.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©