הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היד המיותרת באוויר
 
חשיש ומריחואנה כבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות בה אנו חיים. איריס ארגז חושבת שזה עושה לנו רק רע
מאת איריס ארגז | 04.12.2011
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

לא מעט
פוזאיסטים שמרגישים מלכי העולם, ומחזיקים בדל של ג'וינט הם טמבלים בפוטנציה. אומנם זה רק נראה בדל ג'וינט עלוב בן עלובים, שמשמש לצורכי הנאה רגעיים, אבל הוא משפיע על האופן בו אנחנו נתפסים. דור ה"עספור" והג'וינטים - כי מתברר שוודקה רד בול זה לא כל כך בריא.
לו רק חפצתי, כבר מזמן הייתי משיגה מנוי יומי לעישון ג'וינט. למרות עבודתי כמלצרית המתזזת בין שולחנות בבר אקטיבי בעיר הגדולה, אני לא ממש מנצלת את הצעות החינם. "את מעשנת?" שאל אותי עובד מטבח, ולא התכוון לסיגריות. כשהשבתי בשלילה הוא אמר: "איזו בחורה מוזרה את". אז אני המוזרה כאן?

אני לא יודעת עד כמה עישון סמים משפיע עלינו באותו רגע, אבל הפעולה עצמה יוצרת תחושה של פריצת הגבולות - שאנחנו עושים את מה שאסור לנו לעשות או מה שמותר לעשות אבל רק בשקט, בלי שיראו. והרוב אכן עושים זאת, ונהנים מהתחושה שעדיין מדובר בחומר שמשתמשים בו כביכול מעטים, אלה הנחשבים קולים, אלה שיש להם אומץ, אלה שיודעים לשאוף נכון ולהוציא את העשן בצורה יפה כאילו היו פרסומת מהלכת לעישון גראס.

או יותר נכון אלה שחיים בפרק של "עספור". אני חושבת שזו בדיוק הסיבה שאנחנו אוהבים את הסדרה, היא מעין פורקן למה שהרבה מאיתנו היו רוצים להרגיש: פורצי גבולות, פושעים קטנים. ולא אנשי שיגרה משעממים, שהולכים כל יום לעבודה מסודרת, עוצרים ברמזור אדום, לומדים באוניברסיטה. כאלה שיש להם אישה אחת, ולא כמה מהצד, וכאלה שפועלים על פי החוק.

לו רק חפצתי, כבר מזמן הייתי משיגה מנוי יומי לעישון ג'וינט
תצלום : sxc. תצלום לובי : Flickr, Cosmopolita

ולא, לא אני זו שחיה בסרט. גם אני בחורה צעירה שמחפשת הנאות וחוויות
, ואין לי בעיה עם פורקן, לשבור שגרה, קצת פשעים קלים, וגם לא מעניין אותי העניין הבריאותי. בריאות וכל מה שאנחנו עושים היום כבר מזמן לא הולכים יחד. סיגריות, מכוניות ועשן, מועדונים דופקי אוזניים וג'אנק פוד. אין צורך להתנצל - אנחנו חיים רק פעם אחת. אבל אני מדברת על מה שזה עושה לנו כחברים, כחברה וכתרבות.

אולי אני מצטיירת כמו איזו סבתא, שמנדנדת מהצד על כמה שהדור הזה פורק כל עול. אז זהו, שאותן סבתות לא מבינות עד כמה. ולא מעניין אותי איך היה הדור הקודם והדור של משה רבנו. מעניין אותי למה אני בתור בחורה צעירה מרגישה ריקנות? שמא זו רק אני? לא נראה לי. אני חושבת שעם תחושת ההנאה והשחרור בעישון סמים, באה גם תחושת ה"אובר": אני יותר טוב מאחרים, אני ילד רחוב, אני יודע שפת רחוב, אני קול.

ולפעמים עם תחושת ה"אובר" מאבדים את הגבולות, מגיעים למצב של חוסר מיצוי עצמי, כי מחפשים את המיצוי במקום שלא ניתן למצוא אותו. אולי זה נותן תחושה שיש למה לחכות בערב. עכשיו אני עובדת כמו חמור, אבל בערב אני הופכת לאדם אחר שאיש לא מכיר, אדם לא שגרתי, אדם שיש לו מה להסתיר מההורים, אדם שיש לו מה להסתיר מהאחים הקטנים, ואולי גם מהחברים לעבודה. אבל זה לא מה שיהפוך אותי ליותר מאחרים.

אולי תגידו שאני מגזימה, אבל אני חיה את זה ביום יום - את המבטים של האנשים לפני שהם עישנו ואחרי שהם עישנו. המבט הופך להיות "מבט על" מלווה ביטחון, אך זה ביטחון שיקרי וזמני. כשאני יושבת מול אנשים במקום בילוי, אני מרגישה שהג'וינט סותם להם את הפה, כאילו בא לעשות את כל העבודה בשבילם. וחוץ מזה, יש להם משהו להחזיק ביד. מה יעשה האדם המסכן שאין לו מה לעשות עם היד הפנויה, ישאיר אותה באוויר? יישען עליה כמו חננה, וירכין עליה את הראש כי היא לא מחזיקה שום סיגריה או ג'וינט? אח! היד המיותרת.

אם אני רוצה להכיר מישהו, נניח במועדון, סביר להניח שהוא מעשן. אז איך אתחבר למישהו שמאבד אצלי את האמון מראש? כזה שהלך כמו חלק מהעדר אחרי שובל העשן המסחרר הזה, הסם. אגב גברים וג'וינטים, אני יותר מאשמח לראות בחור רוקד עם כוס שתייה קלה ביד שיגיד לי שהוא נהג תורן הערב מאשר שיחזיק ג'וינט ביד אחת ודרינק בשנייה. ובינתיים אני משתדלת לא לאבד תקווה, ובכל זאת מעדיפה להישאר עם היד המיותרת באוויר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. לגליזציה עכשיו !
מאושר 15.12.2011
 
 
2. תגובה לתגובה
איריס 15.12.2011
 
 
 
עוד בנושא זה
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©