הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשאין מילים
 
ענבר בר-יהודה נסעה לכפר קטן בתאילנד במסגרת התנדבותית כדי לברוח מהבוס, וחזרה עם צביטה בלב
מאת ענבר בר-יהודה | 09.12.2011
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

בסוף אוגוסט, באמצע פקק באיילון בדרך הביתה, קיבלתי את החלטה - להצטרף למשלחת של מתנדבים לכפר סינגבורי שמצפון לבנגקוק. לא באמת הייתה לי סיבה מול העיניים, בעיקר רציתי להתרחק למקום בו המנהל שלי לא יוכל להשיג אותי בטלפון. המשלחת היא יוזמה של פרי ז'נו, ראש מחלקת קשרי חוץ באגודת הסטודנטים של המכללה למינהל, ואיתי מתתיהו, סגן יושב ראש אגודת הסטודנטים, שלאחר מיונים רבים מצאו את 33 הסטודנטים הנבחרים שייצאו אל המסע.

סיימתי את המטלות לעבודה, עשיתי קניות והכנתי בגדים, קראתי על תאילנד והכנתי את אימא נפשית שהכול יהיה בסדר, ואין צורך לתת לגן הפולני להתעורר דווקא עכשיו. יום הנסיעה הגדול הגיע. בשעה שש לפנות בוקר הגעתי אל המכללה, זיהיתי את האוטובוס שמסיע אותנו למעבר הגבול עם ירדן, ובהתרגשות רבה עליתי אליו. אחרי קצת יותר מ-24 שעות נכנסנו אל הכפר בחמישה מיניבוסים ממוזגים. גילינו עולם ירוק, שילוב בין כפר הדרדסים לבין כוכב פנדורה מהסרט "אוואטר". פרפרים ענקיים וצפרדעים שאפשר לרכוב אליהם לבית הספר, נהר גדול שלעומתו הירדן נראה כמו שלולית ודרכי עפר ציוריות. בתוך כל זה חיינו שבוע שלם.

בהתחלה הכרזתי בקולי קולות שאני לא מתחברת לילדים. בר-יהודה מסתגלת
 


מגורי המתנדבים הרגישו כקיבוץ קטן. כמה חדרים, כשבכל אחד ארבעה אנשים הישנים במיטות קומותיים, עם מקלחת שיש בה רק מים קרים ושירותים. בנוסף, מכיוון שהיינו קבוצת המתנדבים הגדולה ביותר שהגיעה אל הכפר, התגוררנו במבנה בעל חדר אוכל ומטבח קטן משל עצמו. היינו אמורים להתנדב בבית היתומים, אך בעקבות הגשמים וההצפות הרבות המבנה קרס, ועברנו לתמוך בבית הספר המקומי. כמו כל הכפר גם הוא מכלכל את עצמו, ולכן הידיעה שאנו עוזרים לאלו שעוזרים לעצמם, ביטלה מחשבות אפשריות על כך שהעבודה שעשינו משנית.

בהגיענו לבית הספר מתתיהו פירט בפנינו את הקשיים שניתקל בהם עם הילדים, בעיקר שהם יכולים להיסגר בפנינו כי אנחנו זרים. אך עוד לפני שסיים להסביר מה נעשה, המון ילדים תאילנדים קטנים קפצו עלינו מכל כיוון. בהתחלה הכרזתי בקולי קולות שאני לא מתחברת לילדים, למעט אחיין אחד אין באמת כאלה שאני אוהבת. שנים של עבודה במקומות בילוי לילדים הפכו אותי לכזו. אבל כשישבתי מהצד וצפיתי בחבריי החדשים, הרגשתי צביטה בלב. בחשש מסוים ניסיתי להשתלב במשחקי הכדור, ולמרות שאני לא כל כך מחבבת את הרעיון לזוז או להזיע, הצלחתי להביא את עצמי לכדי חיוכים מבוישים.


במשך שמונה ימי ההתנדבות עבדנו ברוטציה של שלוש קבוצות שביצעו שלוש משימות. האחת הייתה שיפוץ הספרייה - צבענו אותה בצבעים עזים, כולל כמה ספסלים וילדים שעמדו בדרך. במקביל עסקה קבוצה נוספת בהכנת ערוגות - לעדור אדמה חקלאית בצד אחד של בית הספר, להעמיס שקי אדמה על משאית, לנסוע לצד השני ולפרוק את האדמה בתוך מסגרות בטון באמצע ביצה ענקית. הקבוצה השלישית לימדה בכיתות אנגלית וחשבון. אני סירבתי בעקשנות עזה להצטרף לאלו שמלמדים בכיתות, ונדדתי בין שתי הקבוצות האחרות.

צבענו את הספרייה בצבעים עזים, כולל כמה ספסלים וילדים שעמדו בסביבה
תצלומים : ענבר בר-יהודה


ביום השלישי ישבתי בצל בהפסקת הצהריים ושיחקתי באייפון שלי, כשניגשה אליי ילדה. היא לא הייתה החמודה ביותר, היא פשוט ישבה לידי והתחילה לשחק איתי במכשיר הסלולרי. בתאילנדית משובשת ביותר ניסיתי לדובב אותה ולשאול לשמה ולגילה, אבל היא לא הבינה אותי, אז פשוט ישבנו ושיחקנו. ואז היא גילתה את המצלמה שלי. לילדים התאילנדים היה קטע עם המצלמות שלנו, הם מאוד אהבו לצלם ולמדו לתפעל את המצלמה המשוכללת ביותר תוך כמה ניסיונות.

כשהבינו כיצד היא פועלת היו רצים לחבריהם לצלם ולהראות. לא פעם קרה שבסוף היום נאלצנו לחפש בין שלל הילדים את זה שלקח את המצלמה שלנו. וכך גם אני נפלתי בפח המצלמה. לשמחתי הילדה הזאת מצאה אותי והחזירה אותה. למחרת הגעתי לבית הספר וחיפשתי אותה. שיחקתי איתה ועם עוד שתי בנות את המשחק אהוב עליהן ביותר: מונית ישראלית. אחת הבנות הייתה מסמנת לי שהיא רוצה שאני ארים אותה, ואז מסמנת לי לאן ללכת. בדרך היינו מחקות את סופרמן או סתם משתטות.

ואז הגיע הרגע בו הכול נגמר. הספרייה הייתה צבועה והערוגות הוכנו ונשתלו. הילדים רקדו לכבודנו ריקוד פרידה, ואנחנו השארנו לוחות עם תמונות שלנו עם הילדים על קיר בית הספר. האמת שהרגשתי צביטה בלב, ולרגע אחד חשבתי לבטל את המשך הטיול ולהישאר בכפר. חווית המשלחת לא הייתה רק עם הילדים בבית הספר, היא הייתה הרבה יותר מזה. החברים והאווירה שיצרנו, משחקי הטאקי והיניב, הישיבה המשותפת בבר והיציאות הזריזות לעיר הקרובה. כל אלו יצרו שבוע קסום ומיוחד. מזל שבספונטניות של רגע החלטתי לנסוע לתאילנד, כי אולי מרוב מחשבות הייתי מפספסת כיף אמיתי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©