הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עכשיו תורנו
 
אין שום סיבה להיות מופתעים, טוענת שירה יצחקי. חווינו את התפשטותה של הדרת הנשים ובחרנו לשתוק
מאת שירה יצחקי | 31.12.2011
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

חשבתי להתחיל באיראן, אפגניסטן או במקומות אחרים שלא הייתי רוצה לחיות בהם באופן קבוע ואף לא לבקר לזמן קצר. רציתי לכתוב טור כועס, צעקני ובועט. אבל בדרך הבנתי שאני בכלל לא כועסת אלא בעיקר מאוכזבת מאיתנו כחברה, שלא צעקנו בזמן, עד שכבר נהיה מאוחר מדי.

צפרדע המונחת במחבת עם מים פושרים, שהטמפרטורה שלהם מועלית בהדרגה - תישאר להשתכשך במים. כשהם יגיעו לנקודת רתיחה יהיה מאוחר מדי עבורה לקפוץ החוצה, והיא תמות. אני מרגישה כמו צפרדע היושבת יחד עם חבריה במחבת ההולכת ומתחממת. וכולנו מסתכלים זה על זו, רואים שמשהו רע קורה, ומבינים שזה לא יסתיים בטוב, ואף אחד לא קופץ החוצה. למה שלא נקפוץ?

הייתי רוצה להאמין שאם ישללו ממני או מחבריי את זכויותינו, לא אחכה עד שהמחבת תרתח. אני אצעק ואקים מחאה קודם לכן. כי כבר למדתי מטעויות העבר. אז איך קרה שאין לנו פתרון לעניין שכלל לא אמור להוות בעיה? איך קרה שהגענו למצב בו לנשים אסור לשיר בציבור, להופיע על שלט פרסומת או לעמוד בקדמת האוטובוס? כמה נשים קמו בבוקר, לבשו חולצה עם שרוול קצר ושאלו את עצמן אם בקרוב יהיה עליהן להסתיר את ידיהן החשופות?

אי אפשר לצפות מנשים חרדיות שיילחמו, כשהציבור החילוני מתקשה לעשות זאת
תצלום : מורן חלפון

הפחד לא מכה בנו חזק מספיק. אולי בגלל שכבר למדנו שיש מגזרים שאי אפשר להילחם בהם, כי על קולם יקומו וייפלו ממשלות. בהתאם לכך, החוקים שנחקקו לאורך ההיסטוריה, וכנראה גם אלה שייחקקו בעתיד, לא יוכלו לעמוד בפניהם. על מנת ששינוי מהותי אכן יתבצע צריכה לקום ממשלה שלא תסתמך על מפלגות חרדיות כדי לשרוד. עד אז, הדרך עוד ארוכה ומפותלת.

נותרנו די לבדנו במערכה. הממשלה לא תמהר לחוקק חוקים שיעזרו לנו והתקשורת אולי מסקרת, אבל היא לא תוכל להציל אותנו מעצמנו. אין טעם להפנות אצבע מאשימה רק כלפי הקהילה החרדית. האשמה היא גם עלינו, על שראינו כיצד הגזענות מחלחלת פנימה, ושתקנו. כפי שכתב מרטין נימלר, כומר גרמני פרוטסטנטי, בתקופה אפלה במיוחד בהיסטוריה: "ואני לא הרמתי את קולי... ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".

הדרת נשים מתרחשת כבר שנים בבית שמש, בירושלים ובשכונות חרדיות בערים רבות ברחבי ישראל. נשים חרדיות חוששות ללכת ברחוב, ומצייתות לשלטים המורים להן לחצות את הכביש ליד בית הכנסת אל המדרכה המרוחקת או לכאלה המכתיבים עבורן קוד לבוש קפדני. איך אפשר לצפות מהן לקום ולהילחם, כשהציבור החילוני בעצמו מתקשה לעשות זאת, ומתגאה לשווא ביכולת שלו לשמש דוגמה?

הרי לא נלחמנו למנוע את האפליה כלפי הילדות הספרדיות בבתי הספר הנפרדים, לא נאבקנו מספיק בעד שירת נשים בצה"ל. שתקנו כששמענו הערות גזעניות, ולא הבענו כל מחאה נגדן. וכעת, כששמגרשים נשים מחדרי כושר, ודוחקים אותן לקצה האוטובוס - אין סיבה שנהיה מופתעים כשזה מגיע עד אלינו. התפקיד שלנו, כחברה השואפת להיות שוויונית ודמוקרטית, הוא לא לסבול גזענות, בין אם היא מופנית נגדנו או בין אם כלפי פלחים מסוימים בחברה. גם כשנדמה שהנושא רחוק מאיתנו - אסור לנו להתיר את דמו של אף אחד. כי אנחנו נהיה הבאים בתור, ולמעשה, תורנו כבר הגיע.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. יותר מעצבני הטור שלך אדיש
מאיה 06.01.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©