הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה רק ספורט
 
בניגוד למה שהיא באמת רוצה, יוליה ברודסקי העזה להירשם למכון כושר. בינתיים היא מקנאה במתאמנים לידה, ולומדת מונחים שימושיים כמו לסגור סוגרים
מאת יוליה גזית | 05.01.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


מכירים את הילדה הזו שכשההורים שולחים אותה לחוג ג'ודו או ג'אז היא מתמידה בדיוק פעם וחצי
? זו שרצה רק כשהמורה להתעמלות מסתכלת, שנרשמת לשיעור כדורסל רק כי המדריך חתיך, שהספורט האהוב עליה הוא כדורעף כי לא זזים בו הרבה, ושתמיד כואב לה בצד, לא חשוב שרק הרגע היא התחילה להגביר מהירות? נעים מאוד, זו אני. בגלל זה הפתעתי את עצמי כשהחלטתי, בגילי המתקדם, להיכנס לכושר.

אחרי שמצאתי חדר כושר קרוב לבית, וקיבלתי הצעת מחיר שנבנתה "במיוחד עבורך", עשיתי את הצעד הראשון וחתמתי על טפסי המנוי. הלוואי שכל הצעדים לכושר המיוחל היו כל כך קלים. למחרת נפגשתי עם יועץ כושר שהעלה אותי על מכשיר שנקרא ,"InBody" אשר מודד את נתוני הגוף והמשקל. אחרי דקה של עמידה עליו ואחיזה בשני המוטות שלצידו, הוא הדפיס פלט שקבע את מה שאני יודעת כבר מזמן: אחוז שומן גבוה ביחס לגובה, שרירי גב ורגליים חלשים במיוחד, ושריפת קלוריות בזמן מנוחה נמוכה למדי. רצה לומר: "גברת, את לא בכושר".

בפגישה עם המדריכה נקבעה עבורי תוכנית אימון אישית. היא חילקה את העבודה בין פעילות אירובית לאימוני כוח, בלי לפספס שום שריר בגופי, והמליצה כמובן להגיע לשיעורי הסטודיו או כמו שאני קוראת להם - החוגים. הקפדתי להתייצב שלוש פעמים בשבוע לאימון עצמאי. הייתי שמחה לספר לכם מאיזה מכשיר או פעילות הכי נהניתי, אבל עדיין לא מצאתי אחד שממש גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.

אחרי שבוע של אימונים גיליתי שהעליתי 300 גרם
תצלום : Flickr, Steve & Jem Copley

על הקרוס טריינר, מכשיר המדמה ריצה רק בלי לדפוק את הברכיים, קצב הלב שלי עלה ל-180 (אני אמורה לדאוג?) כשרצתי על ההליכון לא הפסקתי להביט בדקות החולפות כדי לדעת מתי אוכל להפסיק, במשקולות, הורדתי במבוכה גדולה את משקלן מ-40 ק"ג, שהשאיר המתאמן לפניי, ל-15 ק"ג בלבד. מהסתכלות סביב הבנתי שנשים בגיל של אימא שלי ומעלה עוקפות אותי בהליכה, הלכה למעשה. אני מודה שמיום ליום האימון נהיה קצת פחות קשה, אבל להגיד שאני נהנית? קצת קשה להגדיר את החוויה שאני עוברת כהנאה, אולי סיפוק, וגם זה רק בימים מסוימים.

בינתיים התנסיתי בשלושה חוגים: בפילאטיס היה נחמד, למרות שלא בדיוק הבנתי למה התכוון המדריך שהורה שוב ושוב: "לסגור את הסוגרים". בזומבה בעיקר נהניתי מהמוסיקה, אך מעולם לא הרגשתי כל כך מגושמת וחסרת קואורדינציה, ובספינינג היו רגעים בהם האמנתי שעוד מעט אדם חולה יוכל ליהנות מהשתלת לב חדש, כאשר זה יקפוץ ממקומו הטבעי, בתוך בית החזה שלי. מעולם לא הבנתי את האנשים שיוצאים ביום שמשי לרכיבה על אופניים. והנה אני, עושה אותו הדבר בתוך חדר חשוך עם יותר מדי עליות מדומות. ובכלל, מי שבנה את מושב האופניים עשה זאת בצורה מחושבת ואכזרית כדי שנשב עליו כמה שפחות. למעשה, זה כבר היום הרביעי בו אני מבקשת סליחה מהמפשעה שלי על מה שעוללתי לה.

אחרי שבוע אימונים גיליתי שהעליתי 300 גרם. כולם סביבי אומרים שזו מסת השריר שעלתה, אבל אני יודעת את האמת המרה: אלו שתי הסופגניות שאכלתי בחנוכה, והפחזניות של אימא מהשבת האחרונה. מבואסת מהמצב, דידיתי לכיוון היציאה כשגבר שרירי במכנס קצר מדי נפנף לשלום לאישה בגיל העמידה שנראה שהכול קטן עליה. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מתאמנים על המכשירים בקצב המוסיקה האינטנסיבי. אומרים שאנשים מתמכרים לספורט, אני אפילו מכירה כאלו באופן אישי. למרות שהתמכרות אף פעם לא נחשבת לדבר חיובי, עם כל צעד שאני עושה אני מתחננת שזה יקרה גם לי. או שלפחות אתחיל לראות קצת תוצאות ולהרגיש שהסבל מצדיק את זה.
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. טור משעשע
שחר חסון 09.01.2012
 
 
2. כבר שנים שאני רוצה ללכת לחדר כושר
מאיה 13.01.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©