הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
למי אכפת
 
קפטן בית"ר ירושלים בכדורגל, אבירם ברוכיאן, יכול היה להיחקק בזיכרון כזה שהציל אותה מירידת ליגה. אבל הוא הלך אחר הכסף לפולוניה ורשה, ונתקל באדישות ובאכזבה בקרב האוהדים
מאת עילם מילוא | 28.01.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

אומנם אבירם ברוכיאן לא הרשים, בלשון המעטה, מתחילת העונה, אבל במידה שבית"ר ירושלים תרד לליגה הלאומית הוא יוכל לראות את עצמו כאחד האחראים לכך. והאמת? הוא יודע זאת. ברוכיאן התבטא בנושא באירוע הפרידה שעשו לו בבית"ר, לרגל עזיבתו הפתאומית לטובת קבוצת הכדורגל פולוניה ורשה בפולין, והכריז שבמידה שהקבוצה תרד ללאומית הוא יישבר ויתמוטט. הוא טען שהגוף שלו אומנם יהיה בפולין, אבל הרוח והנשמה הבית"רית יישארו בקבוצה. טענות המעצימות את גודל הטעות שעשה במעבר.

לפי יכולתו המקצועית וצורת ההנהגה שלו לאחרונה, נראה שברוכיאן לא ראוי להיות הקפטן, על אחת כמה וכמה בתקופה הקשה הזו. יתרה מכך, אפשר להגדיר את מעברו לפולין כסוג של בריחה, כשבית"ר בתחתית. אך בזמן שקבוצת האם שלו נלחמת על חייה בליגת העל, ניתן להגיד שהכדורגל הישראלי איבד עוד שחקן שהיה לו סיכוי להיחקק בזיכרון כסמל בקבוצתו.

אבל נראה שלאוהדי הקבוצה לא אכפת במיוחד. במדור הספורט של "מעריב" פורסם כי רובם הגדול של אוהדי בית"ר משדר אדישות מהמעבר של ברוכיאן לפולין. זו נובעת משתי סיבות עיקריות: יכולתו החלשה מתחילת העונה, ואי הציפייה משחקנים להיות נאמנים לסמל ולקבוצת נעוריהם כבעבר.

האוהדים בכדורגל הישראלי והעולמי הפנימו שבתקופה הנוכחית הכסף הגדול הוא זה שמכתיב את הטון ולא האהבה והקשר למועדון. שחקנים כמו אריק בנאדו ושמעון גרשון עברו ממכבי חיפה והפועל תל אביב בעונת 2006/07 לבית"ר ירושלים בשל הצעות כספיות גבוהות במיוחד. לואיס פיגו עבר מברצלונה לריאל מדריד בספרד בקיץ 2000.

הכסף מכתיב את הטון ולא האהבה והקשר למועדון. לואיס פיגו (בלבן)
תצלום: Flickr, segnale orario

והדוגמה הקרובה ביותר למעבר של ברוכיאן היא זו של משה סיני, שעדיין נחשב לאחד הסמלים של הפועל תל אביב. הוא סירב לאמן את קבוצת נעוריו אחרי פיטורי דרור קשטן, והחליט בתקופת המשבר הכי קשה של הקבוצה, כשירדה לליגה השנייה בעונת 1988/1989, לעזוב לבני יהודה, אותה הוביל לזכייה באליפות היסטורית. עונה לאחר מכן, כשהפועל תל אביב חזרה לליגה הלאומית, אז הליגה הראשונה בישראל, הוא שב ללבוש את המדים האדומים של קבוצת נעוריו. נטישה בזמן משבר או לא?

אבל לא הכול שחור בכדורגל המודרני, בכל הנוגע לנאמנות למועדון. באיטליה יש סמל אמיתי, כזה שיכול לשמש דוגמה לברוכיאן: אלסנדו דל פיירו - הנסיך של יובנטוס. בקיץ 2006 הורדה יובה לליגה השנייה והחלה את העונה עם מינוס 30 נקודות, שלאחר מכן הומתקו למינוס 17 עקב ערעור. מדובר בעונש שקיבלה לאור הרשעתה בפרשת מכירת משחקים בליגה האיטלקית הראשונה. במקביל נשללו ממנה שתי האליפויות בהן זכתה בעונות 2004/05 ו- 2005/06, והשתתפות בליגת האלופות בעונת 2006/07. למרות זאת, דל פיירו נשאר נאמן לקבוצה והחזיר אותה לליגה הראשונה באיטליה ולבימה המרכזית של אירופה, כמשתתפת במפעלים האירופיים - הליגה האירופית וליגת האלופות.

דל פיירו הוא זן נכחד, וכיום האוהדים חייבים להעריך שחקנים כמוהו. המצב עגום, וככל שעובר הזמן קבוצות כדורגל ושחקנים מאבדים מהזהות שלהם, בכדי לזלול תארים בחסות סכומי כסף גדולים. חשוב לציין כי שיקוליהם הכלכליים של שחקני כדורגל אינם מעניינם של אחרים, וזכותו של כל אחד להרוויח יותר אם יש באפשרותו לעשות זאת. אולם כמו לכל דבר בחיים, גם לעזיבת קבוצה יש עניין של תזמון.

רבים יגידו שמעברו של ברוכיאן הכניס סכום כסף לא מבוטל לקופת בית"ר, אך הוא היה צריך להישאר עד סוף העונה. כי התזמון הגרוע ביותר הוא לנטוש את הספינה כשהיא טובעת - כשקבוצת הנעורים במשבר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©