הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המירוץ אחר המעות והדמעות
 
יעל שפייזמן עוצרת לרגע כדי להביט בשנים הנוקפות ובצללים המתכהים, ומצטערת
מאת יעל שפייזמן | 15.03.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


אומרים שתזמון הוא הכול בחיים. הגעת מיוזע לתחנת האוטובוס ופספסת אותו בדקה. עברת לנתיב השמאלי של הכביש, אבל לפניך נוהגת סבתא על 70 קמ"ש. הכרת את אהבת חייך, בדיוק כשאתה עולה על המטוס ולא מתכוון לחזור. הפסדת ראיון לעבודת חלומותיך כי שוחחת עם בחורה יפה. הזמן יכול להיות האויב הגדול ביותר שלנו. עצימת עיניים דקה אחת יותר מדי, והחיים חולפים בלי משים.

נראה כי כל חיינו אנחנו במירוץ אחרי הזמן. מקציבים לנו 80 שנה (לגברים קצת פחות) וקודחים לנו בראש כל שני עשורים כי אלו השנים הכי טובות. חישוב מהיר במחשבון, תוך ארבעה עשורים אנחנו כבר לא פה. אז אנחנו משתדלים לחשוב קצת פחות, ולעשות קצת יותר. כלואים בתוך נהר של נורמות, שזורמות בתוך ערב רב של ציפיות בלתי ממומשות. הזמן הוא רק נתיב דרכו כל החמושים יכולים לירות עלינו כדורי אש, אם איננו נוהגים ככולם. כולנו כעיוורים, הולכים על פי הכללים הבלתי כתובים, אך נחושים לקיימם כדי לא להיות יוצאי דופן.

כשהיינו ילדים, נדמה כי ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים. אסכולת ה"אני רוצה משמע אני קיים". אומנם התלבושות, התסרוקות, והארוחות נבחרו בקפידה על ידי הורינו, אך ידענו להגיד בפה מלא מה עושה לנו טוב ומה עושה לנו רע, וידענו שאין דבר כזה נקודת אמצע. רמזור אדום פירושו עצירה, בכל תחום בחיים. תחומי החיים כמובן היו יותר צרים ופחות אופקיים, אבל באותה תקופה, כל דבר היה עולם ומלואו. כששאלו אותנו מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים, חשבנו רחוק. אסטרונאוטים, פיזיקאים, ראשי ממשלה, חיילים, ולבנות שבינינו - אולי מורות.

בחישוב מהיר - תוך ארבעה עשורים אנחנו כבר לא פה
תצלומים : רונית כהן

השנים נוקפות, והצללים מתכהים. מה שפעם היה שחור, עכשיו אפור. דעתנו השתנתה, לטוב ולרע: רמזור אדום הופך להיות בצבע צהוב. טעמנו השתנה. התחלנו לשתות קפה ואולי גם קצת לעשן. מה שבעבר היה טעים, היום משמין. בעבר הדברים שרצינו היו נגישים, היום יש עליהם מכשולים. חפצים בעצמאות, נושמים בילויים, רגל חזקה על דוושת הגז, מדמיינים שאנחנו עפים.

לפעמים אני מדמיינת שיש דלת נסתרת באחד מחדרי הבית, ורק אם אעז להיכנס דרכה, אחזור להיות אותה ילדה. אותה ילדה שהתום נוטף ממנה בגאון, ששמלה ורדרדה עוטפת אותה בביישנות, שצמות מסודרות בצידי ראשה, והכאב היחיד שאי פעם חשה, היה כאשר משפחתה חיבקה ונישקה אותה יתר על המידה. ממשיכה אל הדלת הבאה, והוא ישוב כבר בתוך כורסתו, מקלף פומלה וצופה בטלוויזיה. הוא מחייך אליי עם גומות החן המקסימות שלו, ושואל איך עבר יומי. אני פוסעת לקראתו ומנשקת אותו קלות על השפתיים. מדי יום אני חוזרת אל הנקודה ההיא, בה היינו מאושרים מכלום והכול ביחד. אל השגרה הנעימה שאותה איש לא יכול היה לפרוץ.

אז בלי ששמתי לב, אני כבר לא ילדה, אומנם עדיין לא מרגישה אישה (מישהו אמר בריטני ספירס?) וקצת חבל שאי אפשר לעצור את הזמן ולהישאר בשנות ה-90 המהוללות. הייתי מוותרת על האייפון, אייפד וכל הגאדג'טים שאני כל כך מרבה לשבח. אך בכל שעל ובכל שלב, לא הייתי מוותרת עליו. כולנו במירוץ תמידי אחר המעות ואחר האהבות. מנסים לזכות בכל, בזהב הטהור. מנסים להתחרות בזמן, להשיג אותו, להגיע לפניו אל הזהב, אל האושר. ולמרות שזהו קרב צפוי, הוא איננו שומר לנו טינה, הוא מאמין שכשנגיע לקו הסיום, פצעינו יגלידו, ודלתות חדשות תפתחנה אלינו - אם רק נפקח עינינו.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©