הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא לבשתי אדום
 
שיר קומפני מבכה את אובדן הקבוצה האהובה עליה מיום היוולדה. הפועל תל אביב אחרי הדרבי השני היא חוויה של מניפולציות ושטיקים. לא כדורגל ולא נשמה
מאת שיר קומפני | 03.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

מיום היוולדנו, אנחנו נמצאים בתהליך למידה שנעשה על ידי הורינו. לפעמים  לומדים מהם גם את מה שלא צריך. כך נפל דבר שאני מתעניינת בכדורגל ומתמודדת עם אמירות שוביניסטיות מסוג "מה הקשר בין בחורה לכדורגל?". אבא שלי גם דאג שאהיה אוהדת הפועל תל אביב או כמו שאומר השיר של אריק איינשטיין, עד היום אני הולכת עם הדגל ועם הצבע הלא נכונים. פעם המועדון היה עם לב אדום גדול ופועם, עם בעלים אדום, ועם שחקנים שמשחקים קודם כל בשביל הסמל. הייתה לנו נשמה.

כל אוהדי הכדורגל בישראל שונאים אותנו, האדומים. ומי שלא שונא, סתם לא אוהב. מגיל חמש אימא הלבישה אותי בבגדים אדומים מכף רגל ועד ראש, והלכתי עם אבא לצפות במשחקים באצטדיון בלומפילד. תמיד באותה הדרך, יושבים באותם הכיסאות, אוכלים אותו סנדוויץ' ומתפללים אותה תפילה. בדרך, היינו עוברים בקיוסק למלא טופס טוטו, וכמובן מסמנים שהפועל תל אביב תפסיד. ככה בכל שבוע ב-15 השנים האחרונות. אמנם טופס הטוטו התחלף בטופס ווינר והסנדוויץ' הפך לגרעינים, אבל דבר אחד נשאר - המחויבות למועדון.

רמת משחק גבוהה אף פעם לא הייתה בישראל. אני מודה, לקח לי שלוש שנים להבין מהו נבדל, ועד  שסמכתי על המקצוענים שיעשו את עבודתם. מה שהתברר בעונות האחרונות כטעות. מערכת השפיטה בליגה הידרדרה, השופטים כבר לא מקצועיים ועושים ערימות של טעויות במהלך המשחקים, בין אם בצעדים אימפולסיביים או בהססנות. עד כדי כך, שבכל עונה הם שוברים שיאים ומגיעים לתוצאות הזויות עוד יותר. מה שהכי גרוע הוא שנדמה שלהנהלת ההתאחדות לכדורגל בכלל לא אכפת מכך.

המחויבות לקבוצה הפכה התעסקות בשנאת האחר. האוהדים ואלי טביב (צועד במרכז)
תצלומים: צביקה הלפרין

מהעיניים האדומות שלי, הכי כואב להביט בהתנהגותם של האוהדים המגיעים לאצטדיונים, בכל הצבעים. האלימות אצלם הפכה לדרך קבע. המחויבות שלהם לקבוצה שהם אוהדים הוחלפה בהתעסקות שוטפת בשנאת האחר. החל מגזענות שמתבטאת בשירי שואה ועד לאלימות פיזית. לפעמים נדמה שהם מקללים כתוצאה מחוסר מעש. לא פעם יצא לי להקשיב לאוהדי מכבי תל אביב שטענו שהם יותר שונאים את הפועל תל אביב מאשר אוהדים את קבוצתם. וזה פשוט כואב באוזן.

ואם ההתנהגות וההתבטאויות האלו לא מספיקות, מגיע העזר כנגדם, הכסף, שמטמטם את העולם והפרטים בו, כולל את ליגת העל בכדורגל. הכסף נותן אותותיו בצורת בעלים שמשקיע אותו בקבוצה למרות שהוא לאו דווקא מתעניין בענף, אלא באיך השקעתו תהפוך אותו למוכר יותר בציבור. זה ממשיך בשאיבת כספים בלתי פוסקת מאוהדי הקבוצות באמצעות גביית סכומים גבוהים על כרטיסים ומנויים למשחקים, והגרוע מכל הוא השחקנים שהיוקרה וסמלי המועדונים הוחלפו אצלם בתאוות בצע: אין מחויבות ואין אמפתיה, ככל שמשלמים להם יותר, כך הם אמורים להשקיע על המגרש.

כאוהדת, מה יוצא לי מכל זה? ובכן, כלום. הפסקתי ליהנות מהמשחקים. חודשים שאני מסתובבת באצטדיון במחשבה שמישהו עובד עליי, אני מרגישה מרומה. זה כבר לא מגרש כדורגל, זו זירת הימורים והשקעות. זה כבר לא אדום בנשמה אלא ירוקים בעיניים וזה לא קומץ אוהדים קטן שמקלל אלא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדרבי בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב, שנערך בסוף הסיבוב השני של העונה הנוכחית, הפך את מחשבותיי למציאות קיימת - כנראה שאין מקום גם להתנהגות ראויה, וגם לכדורגל ישראלי באותו מגרש.

צריכים להתבייש

לדרבי, שהיה טעון כל-כך, הוכנסו  הכסף, האלימות וטעויות השיפוט, בתוספת תבוסותיה של מכבי תל אביב במשחקי דרבי בארבע השנים האחרונות ומצב עגמומי, מבחינה מקצועית וניהולית, של שתי הקבוצות. כשכל המרכיבים האלו עורבבו עם מחאת אוהדי הפועל תל אביב, לחץ, מתח ומטענים מלאים בשנאה התקבל משהו שהקשר בינו לבין כדורגל מקרי בהחלט. "זכיתי" לראות גול שהובקע מעמדת נבדל, פנדל שנפסק בצורה מבישה, ואוהדים צהובים שכמעט היכו אותי כשברחתי עם שריקת הסיום אל האוטו. הדרבי השני של העונה היה מפגן שנאה ואלימות. כזה שהאוהדים של שתי הקבוצות צריכים להתבייש בו. 

אי אפשר לומר שהכתובת לא הייתה על הקיר. הרי, אפשר לדמות את מצב הכדורגל בארץ לילד הסובל מהזנחה של הוריו. השחקנים וההנהלה בכל הקבוצות מנהלים קרבות ביניהם: מי מרוויח יותר ממי, ומה משתלם יותר. ואם להיות ספציפית יותר, במקום ששחקני הפועל תל אביב ישקיעו  את נשמתם על המגרש, הם מחפשים אשמים בדמות השיפוט הלקוי או הנהלת הקבוצה המפורקת. כל אחד מחפש להתנער מאחריות על היכולת הגרועה שהוא מציג על כר הדשא.

אני יכולה להבין אוהדים כמוני, שמרגישים צורך עז לפרוק את תסכולם. אני כמו עומדת מול המועדון שהפך עם הזמן להכי חשוב עבורי בחיים, ויודעת שהמחזיקים במושכות יובילו אותו בדיוק לאן שלא צריך. כאילו נדמה כי כל האמצעים כשרים כדי להחזיר את הנשמה האבודה. למרות זאת, כל בר דעת יודע שאלימות היא לא הדרך, ואלו היו רק מספר קטן של אוהדים שאיבדו את החוש האנושי לרגע אחד. קבוצת פרחחים מתפרעים שהקשר בינה לבין כדורגל מקרי בהחלט. הם ראויים לעונש, אבל קשה להסביר לשונאים שלי שאפילו לא מדובר ברבע מהקהל האדום האמיתי. הם בין כה וכה לא יאמינו.

קשה להסביר זאת גם לאנשי הנהלת ההתאחדות לכדורגל. המוסד שהעניש את אוהדי הקבוצה האדומה במלוא החומרה, וסגר את שער חמש בבלומפילד בסורג ובריח לשלושה משחקים, ביניהם הדרבי האחרון של העונה. בו לא לבשתי אדום ולא קניתי גרעינים כי לא הייתי שם. לא בגלל העונש, אלא בגלל הלב, שאמר שאם נוצר מצב בו צריך לבחור בין דרך ארץ לכדורגל, עדיף להיות קודם כל בת אדם טובה. לפחות עד שהנשמה תחזור להפועל תל אביב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
4 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כמה שאת צודקת
סער עמרני 07.04.2012
 
 
2. צודקת! צודקת! צודקת!
ronenbanana 07.04.2012
 
 
3. אולי הלב והנשמה
ir 09.04.2012
 
 
4. דרך ארץ - זו הדרך
רונית 10.04.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©