הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבזבז לה את הזמן
 
למרות שהיא נהנית לחטט לאנשים בחייהם, שבוע בלי פייסבוק עבר על יוליה ברודסקי ממש בקלות. אבל אז סיפרו לה שתייגו אותה בתמונות חדשות. אוי לא
מאת יוליה גזית | 04.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

ארבעה חודשים ארוכים של אבטלה הובילו אותי לחברות קרובה מדי עם הפייסבוק. הייתי קמה מהמיטה, ומיד מציצה אם משהו חדש הופיע על הקיר שלי. מוזגת את הקפה של הבוקר ושוב מתיישבת מול הפייסבוק. מודעות דרושים, קצת חדשות ובדיקה נוספת אם מישהו עדכן סטטוס משעשע. לא היה שום דבר ממשי שחיכיתי לראותו, סתם הרגל מגונה שהחזיר אותי שוב ושוב לבדוק אם יש התראות חדשות, שנכתבו במיוחד בשבילי. זה לא שאני מכורה, חזרתי והדגשתי תוך שהיד אוטומטית הלכה ל-F שבמקלדת.

כידוע, הרשת החברתית הגדולה בעולם מאכלסת מידע עצום שלא תמיד הוא מאוד חשוב, ולא תמיד מיועד דווקא עבורי, אבל מאוד חטטני ולפעמים מעניין. לאיזו משרה התקבלה ההיא מהשנתון שלי, מי החבר החדש של מלכת הכיתה מהתיכון (נכון שעברו כבר 10 שנים מאז שסיימתי) ומה לבשה הכלה בחתונה שהיה בה החבר מהשירות הצבאי. אני מודה שעניין הבגדים, מי לבש, למה ואיפה, מעניין אותי במיוחד. נו מה אני אעשה, בגדים של אחרים נותנים לי השראה, משהו לחלום עליו, לקנא בו והרבה פעמים גם מלמד מה לא לעשות. חוסר הפרטיות שמקנה הפייסבוק מאפשר לי להציץ לארון הבגדים של כולם. כן, גם שלכם.

כשנתקלתי בכתבה בעיתון שהגדירה מכורים לפייסבוק ככאלה ששוהים באתר שעתיים וחצי ומעלה, הבנתי שאני בבעיה. ולכן, כשהגיעה ההזדמנות להיגמל למשך שבוע - קפצתי על המציאה."אהה, אני אוכיח לך שזה קטן עלי", אמרתי לבן זוגי, כשלמעשה חששתי מאוד. מה אני אעשה עכשיו בלעדיו? אולי אפסיד חדשות נורא חשובות (כמו יום הולדת, הריון, אירוסין או גירושין של ההיא שלמדתי איתה בכיתה ג'), ססטוס קורע במיוחד או איזה מודעת דרושים רצינית שתתפרסם רק שם. ואיפה אני אגלוש כשאסיים לעבור על האתרים היומיים שלי?

קשה לתאר איזה תסכול זה לא לדעת מה רואה עליי העולם
תצלומים : רונית כהן


בהודעת פרידה ממלכתית במיוחד, שתי דקות לפני חצות של שבוע חדש, עדכנתי את חבריי לפייסבוק שלא ישמעו ממני בשבוע הקרוב, ואם יש להם משהו חשוב, הם ייאלצו לעשות זאת בדרכים חלופיות. נגיד להיפגש איתי, רחמנא ליצלן. את התגובות כבר לא הספקתי לראות, הבטחה זו הבטחה, שבוע בלי פייסבוק יצא לדרך. אבל אז קרה הבל ייאמן.

בגלל שהתחלתי עבודה חדשה בדיוק ביום שבו התחיל השבוע המאתגר הזה, לא היה לי כל כך זמן להתגעגע לפייסבוק. במהלך היום כמובן שלא הייתה אפשרות, זמן או יכולת להיכנס לשם כדי להתעדכן, ועד שכבר סיימתי לעבוד, נאלצתי להתמודד עם מטלות הבית. וכך, כבר על היום הראשון לגמילה, הבנתי שגם אם לא הייתי מתחילה את הפרויקט, לא הייתי מצליחה לפנות זמן להתעדכן בפייסבוק.

עבר יום ועוד יום, וחוץ מהבלחות פה ושם בהן התבאסתי שאני לא יכולה לשתף את 465 ה"חברים" שלי בנבכי ליבי (שמתוכם בערך ל-450 לא באמת אכפת) לא כל כך הרגשתי שהוא חסר לי. המשבר הגדול הגיע רק ביום שלפני האחרון. ניצלתי את היום השמשי ונסעתי עם חברים לטייל בחיפה. בלי לחשוב לעומק על כל המשמעויות, דגמנתי למצלמה שתפסה אותי מכל זווית אפשרית. האסימון נפל רק כשבן זוגי העיר לי באותו ערב: "אה, העלו מלא תמונות שלנו מהטיול לפייסבוק". אוי לא!

הוא טען שזו רמאות

איך יתכן שיש תמונות מתויגות שלי ברשת ואני לא יכולה לראות?! מה אעשה אם מדובר בתצלום גרוע במיוחד? מה אם יצאתי שמנה או מכוערת? ואולי בכלל העלו תמונה שלי באמצע ביס? ביקשתי מבן זוגי שייכנס לפייסבוק ויברר עבורי את טיב התמונות, כשהמטרה כמובן הייתה להציץ לו מעבר לכתף, אבל הוא טען שזו רמאות (אתה נגדי או מה?). קשה לי לתאר איזה תסכול זה לא לדעת מה רואה עליי העולם. האם הגיבו בכלל, האם אהבו אותן או צחקו עליהן. נכון, גם אני מסתכלת על תמונות של אחרים, אבל אני בטוחה שהם עברו סינון כלשהו על ידם. בקיצור, פחד מהבלתי נודע.

כשנגמר השבוע ויכולתי סוף סוף להיכנס לפייסבוק, מצאתי את עצמי שוב בעבודה, ויצר הסקרנות נאלץ להתאזר בסבלנות עד הערב. כשכבר נכנסתי, ראיתי שמתוך עשרות של התראות חדשות שהצטברו במהלך השבוע לא היה שום דבר חשוב באמת. אפילו לא אחד. זה היה די מאכזב, ואישש את ההנחה המודחקת שפייסבוק מבזבז לי את הזמן. דפדפתי קצת לאחור כדי לבדוק אם במקרה ופספסתי משהו מעניין במיוחד, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הרי כמעט כל כמה שניות מישהו מעלה תמונה, כותב סטטוס או מפרגן בלייק. התמונות מחיפה? הם דווקא יצאו בסדר.

מאז עברו כמה ימים, ואני עדיין נכנסת לחטט לאנשים בחיים (נשמע קצת קיצוני ואכזרי) אבל התדירות ירדה פלאים. אני מניחה שהתובנות משבוע הצום עזרו מעט, למרות שהעדר זמן פנוי הוא הסיבה העיקרית. מבחורה מובטלת המבלה שעות בשיטוט בין דפי החברים, והחברים של החברים ואפילו זרים מוחלטים, הפכתי לבחורה עובדת שנכנסת לעשר דקות בסוף היום רק כדי להישאר בעניינים. והמסקנה: מדובר באתר מצוין לאנשים משועממים.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אסור לך...
גלעד 06.04.2012
 
 
2. Like :)
חיים אבירם 07.04.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©