הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נטושה
 
ירדן פרסיקו חיפשה שלוליות באביב כדי לראות את הצללית שלה, הייתה מוכנה לשלם כדי שמישהו יגיד לה מה לא בסדר בשיער, והכי גרוע היה כשהרגישה לא מעניינת. כך נראה הסיוט - שבוע בלי מראה
מאת ירדן פרסיקו | 04.04.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?" קשור כמובן לסינדרלה, שיופיה ניצח את הכיעור של אחיותיה שהתעמרו בה. אבל באגדה המראה משיבה: "גברתי המלכה - את, היפה בכל הממלכה". וכשהמלכה שמעה את דברי המראה, היא הייתה מרוצה ובטוחה בעצמה, שכן היא ידעה שהמראה דוברת אמת. אז הנה סיפור שנסוב כולו על המראה והפרידה ממנה. המראה ואני.

להתראות מראה - שלום לשלולית, לזכוכית ולמצלמה של הסמארטפון, היא תמיד אורבת לי שם. בדלת צדדית בארון הבגדים, במסדרון שבדירה ובמקלחת. המראה מתנהגת כמו חברה טובה שבכל מקום שאצטרך אותה היא תסדר אותי, תטפח אותי, תאמר אם שמנתי או רזיתי. לפעמים אני גם מודה שקל לי להאשים אותה, ולהכריז שהיא "לא מחמיאה לי" ושזו לא אני, זו הרי היא, ועכשיו אנחנו נפרדות, אבל רק לשבוע ולא יותר כי אני ממש לא אעמוד בזה.

שאלתי את עצמי מה זה שבוע בלי מראה, ואיך אפשר. במקום הזה אני צריכה לדאוג לאלטרנטיבה מהירה לפני שאשתגע. אני אחשוב על חברים, ידידים ושכנים, שישתפו פעולה ויאמרו לי מה לא בסדר - חובה עליהם לעשות לי תדריך יציאה. השיער-צ'ק, האיפור-צ'ק, הפנים-צ'ק, הבגדים-צ'ק. כמה שאישה אוהבת את ההתעסקות בעצמה. הבעיה מתחילה כשהבחורה סומכת בעיניים עצומות על מה שמציגה לה המראה, תמיד יש לה הזדמנות לתקן, לשפץ, לשדרג, והכול בעזרת המראה. "פוזת מראה" מתארת בחורה טיפוסית כשהיא פוגשת בה, היא דוחפת את האף כלפי מטה לכיוון השפתיים מה שמעניק עיבוי שפתיים מהפנט לפחות כמו אנג'לינה ג'ולי ואף חמוד ומושלם, כן זוהי הנוסחה למראה מושלם.

כשאני לא מאופרת והעיניים נראות עייפות, אני מרגישה כמו יהושוע פרוע
 


העמידה מול המראה והדו-שיח עם הבבואה המשתקפת
בסרטים רבים ובמציאות, מזמנת מונולוגים משעשעים וסיטואציות מצחיקות בהם אנו משחקים עצמנו עושים שרירים, מנפחים זרועות, מורחות ליפסטיק-שולחות נשיקה למראה, קורצות למראה, ספק א-לה סופר מודל. ושם, בחדרי-חדרים נמצאת ההצגה הגדולה.
אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שלא ניתן לתאר במילים את הדרמה שעברה עליי כשסבלתי שבוע בלי מראה. המצב אצל נשים הוא קריטי, לא כמו שגבר מרגיש שהשערה בגבה (כבודה במקומה מונח) קצת נוטה ימינה או זזה שמאלה, כי עבורו זה לא ביג דיל.

לנו - ילדות קטנות, נערות, מתבגרות, נשים מבוגרות וסבתות זה חשוב מאוד. ברוך שעשני אישה, ויצר את הכימיה בין האישה לבין המראה, בין היפה, הטובה והמכוערת. ההבחנה הדקה הזאת משמעותית, היא גורמת לנו להסתכל על עצמנו מקרוב, ומאפשרת לנו להיות ביקורתיים, שיפוטיים כלפי עצמנו, לקבל את החסרונות ולשמוח מהיתרונות. המראה היא העיניים שלנו, אנו משתמשים בה כדי להתפתח, כדי שנרגיש איך זה להיות אחרת מנקודת מבט של שינויים במראה.


באחד מהימים היה חם, הרגשתי שהשיער שלי שומני. הגעתי הביתה וישר נכנסתי למקלחת, בחדר האמבטיה לרוב ישנה מראה ואם להיות עדינה, עלתה לי המחשבה שאולי אציץ במבט חטוף ואזכור את הפעם האחרונה שאסתכל עליה והיא תביט אליי חזרה. כשהצלחתי להתגבר על כך נזכרתי למחרת שאני עומדת בהבטחה וקלטתי רק אז, כמה מידת שעמום גדולה נוספה לשבועה. חוסר המעש להתעסקות בעצמי משעמם אותי ולא מבדר אותי, כשאני לא מייצרת אינטראקטיביות כלשהי, במיוחד כשאין לי עם מי להפיג את המתח הזה שנעשה אילולא הייתה לי מראה.

מחפשת את הצללית

בלי מראה אני מרגישה פשוטה, נטושה ולא מעניינת, עם המראה אני מרגישה בטוחה, יפה ומעניינת.
בשבוע הזה כמובן שלא היו מספיק שלוליות, כי האביב כבר הגיע, ואלו בדיוק המשברים והחיפוש אחר הצללית שלי. למי אני צריכה לשלם כדי שיגיד לי איך אני נראית. השבוע, לרעתי, יצא לי להישאר לא מעט בבית ומדי פעם לצאת ממנו לגיחות של קניות או לפגישה עם קרובת משפחה וכך כשעליתי על מונית שירות או נסעתי באוטובוס קלטתי מרחוק את השיער שלי ומשקפי השמש.

מה שבטוח זה שלא כל כך מהר השפלתי מבט, והזיכרון הצילומי שלי החזיק למשך דקה בדיוק, ולמעשה באותו הרגע הבנתי שאני מתגעגעת למי שאני ואיך שאני נראית. הסיפור הזה משגע, מטריף "אוף אבל אני צריכה מראה". בעוד שקרובת משפחתי נראית מיליון דולר ומורחת ליפסטיק על שפתיה בתענוג גדול, אני יושבת מולה בבית קפה ומרגישה כמו יהושוע פרוע, לא מאופרת, השיער במצב סביר והעיניים שלי נראות עייפות.

אני חושבת שמאז שלא פגשתי את המראה חלה ירידה במצב הרוח העליז שלי ובמצב האנרגיה שלי, כי מה לעשות שלא לכבודי להזניח את עצמי ולהיראות כמו גברת לא מגונדרת, כי חלילה לי אם אפגוש חברה או שתיים, ידיד מהעבודה או שכן מהבניין ואיראה כמו איזה סימן שאלה.
אבל הכול עניין של פרופורציות. הרי מעולם לא היה סיכוי שהייתי משתתפת למשל ב"הישרדות". כי סביר להניח שהייתי מתפלצת רק מהמחשבה להיות שלושה חודשים על אי בודד בלי מראה, אז שיהיה בהצלחה לנעקצים, לשרופים מהשמש ולחבולים. אני נשארת מחוץ לעסק הזה. שבוע אחד בלי מראה הספיק לי. לתמיד.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©