הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איך שרדתי? אלוהים יודע
 
היא מתחילה את הבוקר עם שתי כוסות קפה לפחות, וצמודה כל היום לדיאט קולה. אין פלא ששבוע בלי קפאין הפך את מור הדר לפצצה אנושית מתקתקת או במקרה שלה, מתעפצת
מאת מור הדר | 04.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

"יהיה בסדר", שיקרתי לעצמי ויצאתי לדרכי בבוקר יום ראשון אל שבוע נטול קפאין ונטול חיים. כן, בלי קפה, בלי תה ובלי דיאט קולה. כלומר, בעולם בו אני חיה - שבוע בלי נוזלים שכיף, טעים והכרחי לשתות כדי להתקיים, ובעולם של כולנו - שבוע בלי אנרגיות. הרי גם ככה על הפחמימות כבר ויתרתי במאבק על שמירת הגזרה. מה עוד נשאר לי? מים מינרלים. באמת תודה.

ההתחלה הייתה קלה, אני מודה. יום אחד בו נאבקתי פה ושם בדחפים לבקבוק דיאט קולה שממתיק לי את היום, ולכוסות הקפה שמעוררות אותי במשרד ובלימודים. נשמע עניין פשוט ושגרתי, אבל לצערי ניחנתי בחוסר יכולת משווע בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ועל כך אני משלמת כבר 26 שנים של חטאים והתמכרויות מכל הסוגים. בין השאר, לקפאין. למעט שלוק אחד מבקבוק דיאט-נסטי מקולל ביום השני למשימה, לא נרשמו מעידות, ולכן אני גאה להכריז כי עמדתי בה. לגבי השאלה איך בדיוק שרדתי, רק אלוהים יודע. התגובות ברחוב ביום השלישי לא איחרו לבוא, כשאיבדתי צבע בפנים, החיוך התחלף במבטי זעם ובכלליות אווירה פיסית ונפשית ירודה עטפה אותי בשיאו של שבוע האתגר.

ובכן החוויה שזכורה לי הכי הרבה מהשבוע האחרון היא כמעט התעלפות ברחבת "האנגר 11" בזמן העבודה וכצורך פולני אציין שבחרתי את השבוע הכי עמוס שיכול היה להיות לי בחודש האחרון, ושהכי פחות מתאים לשלול ממנו את זכותו לקפאין. למזלי, זכרתי לעדכן את הבוס מבעוד מועד על הפרויקט, והוא ידע שמדובר בפצצה אנושית מתקתקת או במקרה שלי, מתעפצת.

שתיתי ים של מים מינרלים שעשו ממש טוב לעור הפנים, ובאיזה שהוא שלב הפכו לטעימים
תצלומים: sxc


סדר היום שלי מתחיל עם שתי כוסות קפה במאג מפנק וגדול שאני שותה זו אחר זו, וממלאות את יומי בשמחה, ששון, בוסט של ערנות, והכל הודות לקפאין החמוד שלי. אז תארו לכם יום כזה שמתחיל מפגישה אצל מנהל רשת ג', ממנו ממשיך לישיבה עם צוות הפקת ההאנגר, ממנו היישר אל הסטייליסט, ומשם בחזרה אל המשרד כדי להספיק לעשות טלפונים ולענות על כמה מיילים, זה עוד לפני סבב שיחות לאישור הזמנה מול מאה אנשי תקשורת. ואם שכחתם - אני נטולת קפאין. אז מה הפלא שביום המופע כמעט וקרסתי, וזה לא הכול.

מפהקת יתר על המידה, נמתחת שלא לצורך, שוכחת פה ושם לסיים משימה כמו שצריך, מדירה רגליי ממכון הכושר, ושלא לדבר על להישאר ערה אחרי 23:00. התוצאות מדברות בעד עצמן: בשבוע אחד הזדקנתי. בשבוע אחד נטול קפאין הרגשתי מפורקת, מרוסקת, עייפה, רצוצה ובעיקר תשושה, כשלצידי אנשים שותים להם קפאין על סוגיו, ולא מכבדים אותי. כמובן שבנוסף לכל דווקא השבוע נדמה כי בכל פינה צץ לו בית קפה חדש ומפתה, זה לא יפה להוציא עיניים. אם אני סובלת - אז שכולם יסבלו.

אבל למרות הכול אומרים שקפאין זה לא בריא. שהוא סם פסיכוטי לכל דבר, שבמינונים גבוהים הוא רעיל ביותר, שהוא גורם להגברת קצב הלב ולעליית הדופק, שהוא מפריע לספיגת ברזל בגוף ובגדול, שהוא עושה בלגנים מיותרים במערכת העצבים ובעל תכונות ממכרות כיאה לסם. ובגלל זה כנראה אנחנו אוהבים אותו כל כך. הרי מה הטעם לחבב מי שעושה לך רק טוב? אין בזה כל הגיון. הרי תמיד נעדיף את מי שעוזר לנו להרגיש טוב עם עצמנו. כי הוא עושה לנו נעים בגוף, ומשחרר את החומרים שממריצים הכול יותר מהר, וכי הוא תומך ומלווה כל ארוחה, וזורם נפלא עם התמכרות אחרת - הסיגריה.

להעריך את הנענע

כי הוא שם כשצריך לקום
, ואין שום דרך אחרת לפקוח את העיניים ולתפקד כמו בן אדם, ורק הוא יכול לעזור על ידי מנה או שתיים של אספרסו או אפילו נס קפה לא מתנשא, ואם ממש מתעקשים אז כוס תה תמימה. כי הוא נמצא גם בשוקולד וזו התמכרות אחרת לגמרי שגם בה יש טעם לחיים, וכל כך נעים ליפול שדודים לרגליה.
לכל המצקצקים בלשונם, אין מה לעשות, אנחנו דור שאוהב להתמכר. כזה שמכור להתמכרויות שלו, בוחר אותן בקפידה והולך איתן עד הסוף. הרי הפנאטים שרצים כל בוקר מרתון מכורים לסם אחר שגם הוא יכול להרוג אותם באותה מידה, פשוט עם מערכת סיכונים אחרת (ואולי בריאה יותר). אז עכשיו תבינו מה זה בשבילי להעביר שבעה ימים בלי אוויר לנשימה, בלי זה שדוחף ומעיר ועוזר לתפקד.

ובכל זאת, אי אפשר לומר שלא יצא לי גם משהו טוב מהשבוע הארור הזה. אז קודם כל שתיתי ים של מים מינרלים שעשו ממש טוב לעור הפנים, ובכלל הזכירו לי שמינרלים זו לא קללה, ובאיזה שהוא שלב הם אפילו הפכו לטעימים יותר. פתאום למדתי להעריך יותר את הנענע. הרי מים חמים עם נענע הפכו לשתייה החמה שלי, ומהלחץ בטרם החל שבוע האתגר, מילאתי את המקרר בנענע שתספיק לפחות לחודש שלם ולמאה קנקנים. ואכן השתמשתי ברובה. לקחתי לעבודה, הסתובבתי עם תרמוס של מים חמים נענע וסוכרזית שבשלב מסוים עשו לי את היום. זקנה, כבר אמרתי?

את יום ראשון בבוקר, שלאחר שבוע האתגר, פתחתי בעיניים בורקות. קפצתי מהמיטה בהתרגשות כמו ביום הראשון של כיתה א'. רצתי למטבח החמוד שלי והרתחתי בסיפוק את המים בקומקום. פתחתי את ארון הספלים ושלפתי את זה האהוב מכולם, ספל הקפה שלי ושמתי בו כפית נס קפה עם סוכרזית אחת, מזגתי לתוכו שלושת רבעי מים רותחים ושליש חלב, בדיוק כמו שאני אוהבת. חייכתי לעצמי בגאווה, ולגמתי בניחותא את השלוק הראשון של שארית חיי תוך שאני חושבת לעצמי "התגעגעתי".

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. נס זה לא באמת קפה
דששע 12.09.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©