הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרב אבוד מראש
 
מה הבעיה לתת לכרטיס האשראי התשוש שבעה ימים של מנוחה? לקארין פלוטניק, שופוהוליק בהכחשה, אין ספק ששבוע בלי חמצן היה קל יותר. ככה זה כשאפילו הבובות בחלון הראווה קורצות לה
מאת קארין רחמין | 04.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

"תתחדשי, ותודה שקנית זארה", המוכרת הבלונדינית חייכה אליי והושיטה לי שקית כחולה קטנה. יצאתי מהחנות, נשמתי לרווחה והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אבחר במשהו קל יותר לביצוע. אולי שבוע בלי אוכל או שבוע בלי חמצן. ככה זה, ישנם דברים שרק שופוהוליק אמיתית יכולה להבין. כמו המגע המיוחד של סוודר חדש על הגוף, רעש שקיות קרטון שמתחככות זו בזו, והרגע המאושר בו אני מפרידה את התווית מהמעיל לו חיכיתי כל חיי, ויודעת שכעת אף אחד לא יכול להפריד בינינו לעולם.

אני אוהבת לקנות. אין לי הסבר מדויק למה, וגם אין לי העדפות מיוחדות מה, מתי או היכן. לא הייתי ממהרת להגדיר את עצמי כמכורה, למרות שסביר להניח שישנם כמה אנשים שיחלקו על כך. הרי יש לי יכולת לעצור את עצמי כשארצה, זה הכול בראש, וברגע שאחליט - אף אחד לא יצליח לשבור אותי. לא אימא דוחפת, חברות מדרדרות, פרסומות קופצות או הודעות טקסט שמזמינות להשקת קולקציה נוספת ש"נתפרה במיוחד בשבילי". וכך בדיוק נראה השבוע שנמשך כמו נצח, ולמזלי כבר הסתיים.

כדי להבין את שורש הבעיה, צריך לחזור מעט אחורה, כשעוד הייתי ילדה תמימה בת ארבע שגילתה את אמריקה, המקום בו אפשר לקנות הכול. ואם הייתם אומרים לי שאושר אי אפשר לקנות בדולרים הייתי צוחקת בזלזול וגוררת אתכם בעל כורחכם לחנות צעצועים המתפרסת על ארבע קומות ורדרדות. "לא" זו לא מילה שהייתי אוהבת לשמוע, והשימוש בה היה נלווה לישיבה ממושכת על רצפת הקניון וצווחות קולניות כמו שרק בת ארבע מפונקת יודעת להשמיע. אבל כל עוד אחזור הביתה עם בובת ברבי חדשה, לא היה אכפת לי אם האמריקאים יחשבו שאני עוברת התעללות במכות חשמל באופן מתוזמן.

כשהבנתי שהקשר עם העולם החיצון מפריע, עברתי לתוכנית ב' ונעלתי את עצמי בבית
תצלום : מורן חלפון. תצלום לובי : קארין פלוטניק


אלה הם שיקוליה חסרי ההגיון של שופהוליק בהתהוות, ומי שבעתיד תחליף את סצנת הבושות להורים בפרצוף כלבלב נטוש לבן הזוג. לא סתם, כששמע על הפרויקט, השאלה הראשונה שלו הייתה אם זה אומר שגם אחרים לא יכולים לקנות לי. ולא אשקר, אכן חלפה במוחי המחשבה לעגל פינות. מזל שהיושרה העיתונאית שלי מנעה זאת או שמא יותר נכון לומר - מזל שכמעט ולא התראינו במהלך השבוע. אחרת בוודאי הייתי דורכת על היושרה הזאת בעקבים דקיקים וחדשים.

מתוך ידיעה שזו הולכת להיות משימה לא קלה, החלטתי להימנע כמה שיותר משהות בסביבתם של אתרי קניות פוטנציאליים. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וכשבמהלך יום לימודים מזדמנות שעתיים חופשיות, מתברר שאין מקום טוב יותר לבזבז אותן מאשר הקניון הקרוב למכללה. אומנם ביקום מקביל מדובר ברעיון מבורך, בעיקר כש"טופ-שופ" בדיוק השיקו קולקציה חדשה, ואני צריכה בגדים לאירוע משפחתי שיתקיים בעוד יומיים. אבל בעולם אכזרי בו נשבעתי אמונים למקלדת, איאלץ להסתפק רק בפלרטוט קליל עם חצאית משי צבעונית. "זו לא את, זו אני", לחשתי לה והלכתי להטביע את יגוני במיץ טבעי מהדוכן ליד.

מאחר שזה נורא קשה לפעול בדרך מסוימת כשהאנשים סביבך לא נוהגים כמוך, הדילמה הגדולה ביותר הייתה אם לספר על הפרויקט לאנשים שמקיפים אותי מדי יום. אך כשיצאתי עם חברה לאכול במרכז קניות מפתה במיוחד, היא הקדימה אותי וקבעה: "נאכל ונלך, אנחנו חייבות להירגע עם הבזבוזים. למרות שממש בא לי להיכנס ל-H&M...". "אוי זה שיר מעולה!", צרחתי והגברתי את הווליום באוטו בניסיון להשתיק אותה. ידעתי שכניסה יחד איתה לחנות תהיה קרב אבוד מראש. כמעט ולא זכור לי מקרה בו ליוויתי חברה במסע קניות ויצאתי בידיים ריקות, והפעם אני לא יכולה לתת לזה לקרות.
 
מהר מאוד התבדיתי

למזלי, בית הקפה היה ממוקם בדיוק בכניסה, כך שלא היו פיתויים רבים בדרך. מדי פעם הבובות בחלון הראווה קרצו לי, קראו לי וניסו למשוך אותי אליהן. הסברתי שאני לא מהבחורות האלה שהולכות עם כל אחד, ושצריך הרבה יותר מחלון ראווה משעמם בשביל למשוך אותי פנימה.
כשהבנתי שהקשר עם העולם החיצון מהווה גורם מפריע, עברתי לתוכנית ב' ונעלתי את עצמי בבית, בתקווה שעבודה בת אינסוף עמודים תצליח להשכיח את הכאב. הרי הפעם רק אני והמחשב הנייד שלי בחדר סגור הרמטית, כך שאין כל סיבה לחשוש. אך מהר מאוד התבדיתי, כי מתברר שישנם שלושה דברים שלא לקחתי בחשבון: אינטרנט, כרטיס אשראי בינלאומי וחומר אקדמי משעמם עד מוות.

לא חלף זמן רב עד שהייתי בעיצומו של מסע קניות מטורף, מעמיסה מוצרים על עגלת קניות וירטואלית, כאילו אין מחר, אין "שבוע בלי" ובעיקר כאילו יש לי כסף מיותר. הקלות שברכישה און ליין הופכת את העניין לממכר עד מאוד. הרגליים לא כואבות, התור בקופה לא ארוך, המוכרת לא מטרידה
, ואין צורך להיאבק על חנייה. במילים אחרות, אין שום סיבה הגיונית לא להמשיך בחגיגה.
רק שלפעמים החגיגה נגמרת. זה קורה בדרך כלל אחרי שאני מגלה שמעט נסחפתי, ולא נראה לי שמשהו יעמוד בזה - כרטיס האשראי התשוש, ארון הבגדים העמוס או המטוס שאמור להטיס את הכול לארץ. אז עשיתי את מה שאני הכי גרועה בו, והתחלתי במסע שכנוע עצמי למה לא באמת צריך כל דבר, עד שלבסוף נשאר תיק אחד שהותיר אותי בדילמה מוסרית. מצד אחד, התחייבתי למשהו ואי אפשר לשקר. מצד שני, הוא מהמם, במחיר סביר ואין אותו לאף אחת.

מכיוון שקבלת החלטות הרות גורל מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, השארתי את ההחלטה בידיו של הגורל עצמו. כיביתי את המחשב והבטחתי שאחזור כשהשבוע הנוראי יסתיים, אבל לא לפני שנפרדתי מאהובי לשלום: "אל תדאג", ליטפתי את התמונה שהתנוססה על מסך המחשב, "עוד יבוא היום בו נהיה יחד".
ואז הבנתי. זה לא הכול בראש כמו שאומרים אלא בתחושת הבטן. שופוהוליק היא כמו נערה מאוהבת בקומדיה רומנטית דביקה, שלא פועלת בהתאם להיגיון אלא לפי הרגש, והולכת עם הלב שלה עד הסוף. אבל בעוד שכל קומדיה רומנטית ורצופת קלישאות, חייבת להסתיים בטוב, במקרה שלי - זה לא בהכרח נכון. אומנם חזרתי בסוף השבוע לקנות את התיק, אך הוא כבר לא היה שם.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. את ענקית!!!
מאיה 09.04.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©