הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בגן העדן של ילדות
 
נועה רון עשתה הכול כדי לחיות שבוע אחד בלי מושא תשוקתה: הש-ו-ק-ו-ל-ד. אבל הוא לא ויתר והופיע גם בחלומות. היה מתיש
מאת נועה רון | 04.04.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

בבוקר יום א' הזברה קמה. טוב, לא ממש, אני קמה לשבוע חדש שבו אצטרך לחיות ללא מושא תשוקתי, אהוב ליבי, מחמל נפשי, מעוז חפצי. ש-ו-ק-ו-ל-ד. אולי נדמה לכם שאני מגזימה, ומה כבר הבעיה להעביר שבוע אחד בלי שוקולד? אז זהו, שישנה בעיה. והיא די חמורה האמת. הסיפור שלי ושלו התחיל מזמן, בעודי פעוטה של ממש, לא הולכת, לא מדברת, לא מתקשרת, רק רוצה שוקולד. בוכה כשאין לי, צוחקת ומחייכת כשיש לי.

מהגן אני זוכרת, שלכל הילדים היו סנדוויצ'ים עם גבינה לבנה או צהובה, מלפפון פה ושם, אפילו חביתה יימח שמה, ורק אצלי תמיד תמיד - שוקולד. את הסנדוויץ' עצמו לא הייתי אוכלת, רק פותחת את הפרוסות ומלקקת בטירוף את השוקולד שמעל, שחלילה לחם לא יהיה מעורב כאן, לא ולא, רק שוקולד.
לאחר מכן, התבגרתי מעט, אפשר לומר, והתחלתי לבחון את הגבולות שלי, הייתי ילדה שובבה, בלשון המעטה. וכשהילדה שובבה, מה עושים? באילו סנקציות נוקטים? לוקחים לה את השוקולד.

וכך, בכל פעם שהייתי מעוללת מעשה שובב
- בתדירות של אחת לשעה בערך, היו אומרים לי: "אין לך שוקולד היום. כל היום. ומחר. ומחרתיים. במשך כל השבוע. מעתה ועד עולם!" אז אם חשבתם לרגע שהעברתי זמן גדול כל כך ללא אהוב הנפש שלי. שוב, לא ולא.
עשיתי הכל כדי להשיג אותו. והשגתי. הלכתי לשכנים הנחמדים, עם עיני עגל עצובות שלא טעמו ממנעמי החיים מזה יום שלם, והייתי מתחננת לקוביית שוקולד, אפשר גם שורה, אפשר גם את כל החבילה, אבל באמת, קובייה אחת תספיק. וכך, מדי יום בשעה שלוש, כשאימי הלכה לנוח, הייתי מתגנבת לבית השכנים חמושה בהבעת הפנים הזאת, שאין לעמוד בפניה.
 

מישהי הוציאה בשיעור "קינדר", ואני בעוד שנייה מזנקת עליה כמו פומה, ופוצעת אותה
תצלום : מורן חלפון

בוקר יום ב' - זה הולך טוב מכפי שציפיתי, אתמול בצהריים כשהתחיל החשק הגדול למתוק, אכלתי חטיף אנרגיה ללא שוקולד. ובערב תקעתי בננה. בסדר, זה אמנם לא משתווה לאהובי, אבל אין ספק שאני הולכת לצלוח את השבוע הזה בקלילות. פשוט לא אחשוב עליו יותר עד השבוע הבא. הוא לא פה, לא קיים. אין דבר כזה בכלל. באמת אין דברים כאלה, המתיקות שלו, איך שהוא נמס בפה, מרגיע וממריץ אותי ביחד. טוב, מספיק! בבוקר יום ג' המצב חמור משחשבתי. לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, בשיעור מישהי הוציאה "קינדר", זהו, הלך עליי, אני עוד שנייה כמו פומה, מזנקת עליה ומשאירה אותה פצועה ונטולת שוקולד.

מאוחר יותר, עברתי ליד פיצוציה שלא רק מוכרת אותו
, יש לה מבצע של שלושה בעשרה שקלים רק תקחי! רק תקני! אף אחד לא ידע. רק את. והנפש השקרנית שלך. אין ספק שאני בקונפליקט מטורף והיחיד שיכול לעזור כאן הוא השוקולד. אבל אותו אסור לאכול. אין ברירה, אלך לישון בחמש בערב, העיקר שהזמן יחלוף. עכשיו הוא גם בא לי בחלום. בכל מיני צורות. סתם בתוך פיתה לנישנוש, ועם עדשים, פיצפוצים, עוגה, עוגייה, קובייה - מספיק! קמה מהמיטה, מנגבת את הזיעה הקרה מהמצח שלי, מתכחשת למציאות העגומה, וחוזרת לישון.

בוקר יום ד' - התחילו הרעידות. כמו מכורה לקוק. לא מסוגלת לסיים משפט כמו שצריך, בוהה, מסוחררת מעת לעת, צמרמורות בכל הגוף, לא שולטת באיברים שלי. הלך עליי. הוא שולט בי מעכשיו. אני כמו זומבי, נתונה לכוחותיו האינסופיים עליי. טוב, אולי הגזמתי קצת. אבל בחיי שהרגשתי רעד קל בבוקר כשקמתי, ובחדשות דיווחו שישנו מחסור עולמי בשוקולד. או ששוב דמיינתי.

בוקר יום ה' - הוא בכל מקום. אני פותחת את העיניים, הוא שם. אני מתלבשת, הוא שם. אני יוצאת מהבית, הוא שם. אני בשיעור, הוא שם. השיעור נגמר, הוא שם. בחיי שאם לא הייתי אוהבת אותו כל כך, הייתי מדווחת עליו למשטרה.אני אחרי ארוחת הצהריים החמישית שלי השבוע, ונגמרו הקינוחים היצירתיים. בננות - מספיק. חטיפי אנרגיה - להקיא. צימוקים, תמרים, דבלות ושאר פירות רקובים - לא מסוגלת.

החברה שלי לא מבינה למה אני דרמטית, ומציעה לי שוב קובייה אחת מהשטן הזה
תצלומים : sxc

ולכל מי שתוהה למה חייבים קינוח אחרי כל ארוחה
, אני רק אשאל, למה חייבים פיצה עם קולה, בירה עם בייגלה או מרק עם שקדי מרק - פשוט חייבים! מגיעה למסקנה שלא נותרה ברירה, הדרך היחידה שאוכל להשכיח את גן העדן הזה ממני עכשיו, ולמשך כל סוף השבוע היא אלכוהול. אז מה אם השעה שלוש בצהריים, מה שמקובל אצל האנגלים, פחות הבדלי השעות, עם המעבר לשעון קיץ, מקובל גם אצלי. מצטיידת לקראתו בארבעה בקבוקי למברוסקו, שלושה בקבוקי יין, שני "רד-בול" ואחת וודקה אלוהינו. מיותר לציין שאת אותו ערב אני לא זוכרת בכלל, אבל לפחות העברתי אותו בהצלחה בלי השוקולד, כעת, אויבי הגדול מכולם.

בוקר יום ו ' - מגיעה לעבודה עם האנגאובר, חברי משכבר הימים, ושנינו משוועים למים וכמובן, שוקולד. החברה לעבודה מגיעה במצב רוח טוב, זה מעולה חשבתי, ככה נעביר את המשמרת מהר ובסבבה, ולא אצטרך לחשוב עליו כלל. מצב הרוח הטוב שלה כולל פינוקים, ומה כוללים הפינוקים? נכון, חבילה שלמה של שוקולד. לא!!!! אני צועקת עליה כאחרונת המטורפות, איך את מעזה? חשבתי שאת אוהבת אותי, שאת בעדי את לא מבינה בכלל מה עשית, הרסת הכול, הכול!

והנה זה יוצא, בכי תמרורי אין כניסה לשוקולד, כולל האנחות, החרחורים, נזלת ודפיקת הראש בקיר. אין צורך להוסיף שלא היה לה מושג מה היא עשתה, למה אני כל כך דרמטית ומי אני בכלל עכשיו, אבל אין ספק שהיא ניסתה להרגיע אותי בצורה הטובה ביותר
, בעודה מלטפת לי את השיער ומציעה לי שוב, קובייה אחת מהשטן הזה. חזרתי הביתה, חזקה מתמיד, נחושה מתמיד, שותה המון. מתרסקת.

בוקר יום שבת
- מתעוררת, מקווה שכל השבוע האחרון היה סיוט ושאני חולמת. הולכת למקרר - רוצה לנשנש איזו קובייה, אין. מוזר. פותחת את הארון, מקווה למצוא שריד למריחה, הקופסה איננה, הזוי. רצה למגירה ליד המיטה, מקום המחבוא של עונג השבת שלי - היא ריקה. סיוט. כל השבוע הזה אמיתי, ולי נותר לשרוד רק עד הערב. שבוע הרי זה מיום ראשון עד מוצאי שבת, לא עד יום ראשון שאחריו, זה אבסורד, זה כבר שבוע חדש לגמרי. מותר לי בערב, בטח מותר, מה זה מותר, חובה, אני חייבת את זה לאנושות. אני בטוחה בכך!


הערב מגיע ואיתו אהובי הנצחי. קניתי ארבע חבילות, אחת מכל סוג שאני אוהבת, אוורירי, עם עדשים, עם פיצפוצים ואחת רגילה. כזו שמזכירה את הילדות. קובייה אחת, אני נרגעת. עוד קובייה, אני כבר משתגעת, קובייה שלישית ואנחנו כאילו עושים אהבה. קובייה רביעית - זהו, גמרתי.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©