הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
למה לי לקחת ללב
 
למורן ברגמן לא חסרות סיבות להרגיש אשמה, אך היא החליטה להניח אותן בצד ולעשות מעשה טוב שיעזור לה לשנות את עצמה
מאת מורן ברגמן | 04.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

השבוע התחיל עם רגשות אשם. לא חסר על מה. בשנה האחרונה מצאתי לי אינספור סיבות: שוב הוצאתי יותר כסף ממה שיש לי בבנק, הדלקתי יותר מדי שעות את הדוד של המים החמים, לא למדתי מספיק למבחנים, לא פיניתי מספיק זמן לנגן בגיטרה, לא כתבתי מספיק שירים, אין לי יותר מדי זמן לחברים, לא צלצלתי מספיק לסבתא וסבא, לא קראתי כמעט ספרים בזמן האחרון ולא טיילתי עם הכלבים שלי. 
 
יתרה מכך, אין לי עבודה מסודרת, אני אסיים ללמוד בגיל מאוחר, אני לא מה שציפו ממני להיות, אני הולכת עם הזרם ואני מוותרת לעצמי יותר מדי. בתור אחת שדוגלת בתפיסה "זה לא אני - זה העולם" אני מרגישה אשמה די הרבה.
לפעמים אני מרגישה שהזמן מנהל אותי, ולא אני אותו. מאז שהתחלתי ללמוד, השבוע נהיה יותר עמוס. אני מכינה רשימה של דברים שצריך לעשות, שרק מתארכת משבוע לשבוע וככל שאני עושה יותר כך אני מרגישה אשמה על מה שאני לא מספיקה.

אז אני יוצאת, מבלה, צוחקת, משתחררת ורגשות האשמה נעלמים. כשהכול נגמר הן מוצאות אותי שוב.
מה חשבתי לעצמי? אני אחת הבחורות שלוקחות הכול ישירות ללב. איך משקיטים את המצפון התמידי שמזכיר לי שאני אף פעם לא עושה כל מה שאפשר כדי לשפר את עצמי ואת העולם? כנראה שבכל זאת חשבתי שאני מספיק אמיצה כדי ללכת על זה. אני פותחת באומץ את המחשב ויושבת לכתוב על השבוע היוצא דופן בחיי.

אני במירוץ נגד הזמן בתוך טירוף היומיום, עד כדי כך שלא שמתי לב למה שחשוב באמת
תצלום : מורן חלפון. תצלום לובי : רונית כהן


למרבה הפלא, להרגיש חוסר אשמה זה אפילו יותר קשה מלהרגיש אשמה. חברה שלחה לי תמונה של Mr.Happy כרקע לשולחן עבודה למחשב. אני מביטה עליו בהערצה כשהוא עומד מאושר על החול בשפת הים, עיניו עצומות והוא מחייך חיוך מלא שלווה. הוא בטח לא סטודנט, אין לו מועדי ב' של סמסטר קודם וחשבונות לשלם, לכן הוא יכול להרשות לעצמו לחייך. אני שומעת את ג'ק ג'ונסון שר Don't Forget To Breath בשיר All At Once. אז אני מבינה, שבגלל שלקחתי על עצמי יותר מדי בשנתיים האחרונות, קצת שכחתי לנשום.

אני מקשיבה לשיר וחושבת שאולי, אחרי הכול, אני לא לבד, וכולם מרגישים לפעמים שהכול קורה להם ושהם לא מספיקים להיות כל מה שהם רצו.
כשהייתי ילדה, רציתי להיות המון דברים ולעשות הכול. כשהתבגרתי הבנתי שכדי לחיות טוב ולבסוף לראות אם מה שהשקיתי אכן צמח, צריך להצטייד בסבלנות מתמדת. עכשיו אני עסוקה במירוץ נגד הזמן בתוך טירוף היומיום, עד כדי כך שאני לפעמים לא שמה לב למה שחשוב באמת, וכנראה שעל זה אני מרגישה הכי אשמה.

בסוף השבוע אני חוזרת הביתה לצפון, ובדרך אני רואה גור כלבים מוטל על שולי הכביש ממול. אני מסתובבת וחוזרת כדי לבדוק מה מצבו. אני מתקרבת אליו עם האוטו ורואה שהוא לא נושם. מבט סביב מגלה לי שלאף אחד חוץ ממני לא איכפת. לא כולם חיים ברגשות אשם אחרי הכול. אני נזכרת שבבית מחכים לי שני כלבים מאושרים ובניי מזל שהצלתי בעבר, והתמונה שלהם רצים אליי בשמחה גרמה לי לאזור כוחות ולהמשיך בנסיעה. מה שחשוב זה שלפחות ניסיתי, אני אומרת לעצמי. ואז קלטתי מה צריך לעשות כדי להתגבר על תחושות האשם שתוקפות אותי תדירות.

כל פעם שארגיש אשמה על משהו שאני לא יכולה לשנות, אני אעשה מעשה טוב. כך אולי לא אצליח לשנות את העולם, אבל כן את עצמי.
אחרי הכול יש הרבה דברים שאני יכולה להתגאות בהם. אני אהיה כל מי שאני רוצה, אבל לא ביום אחד. והאמת היא, שאולי אני כבר כזו, שכן הספקתי לא מעט ב-27 שנים. מדהים כמה אני זקוקה לשקט כדי להבין מי אני באמת, ועד כמה רעשי היומיום מרחיקים אותי מעצמי. השמש שוקעת ואני מכינה את עצמי נפשית לעוד שבוע, לשם שינוי לא עמוס במיוחד, שיביא איתו את האביב, תקופה של פריחה ושלווה נפשית ובעיקר של חירות מרגשות אשם.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©