הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ויפאסנה בסלון
 
דווקא בשבוע בו שכבה במיטה עם דלקת ריאות, ניסתה מיטל קויפמן להתנגד לריח המפתה של דפי הספרים החדשים שהמתינו לה בעצבים
מאת מיטל קויפמן | 04.04.2012
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

הרומן שלי עם ספרים התחיל אי שם באמצע שנות התשעים, כשוויקיפדיה הייתה רק בתיאוריה, ומארק צוקרברג היה עוד ילד גמלוני בכיתה ג'. סוכן מכירות פקד את ביתנו, ובלכתו השאיר תריסר כרכים של אנציקלופדיה לילדים ונוער שממנה למדתי על הרי געש, חרקים, כדור הארץ וגוף האדם. התמכרתי לדפים החלקים והמבריקים, לריח החדש ולעולם שנגלה בפניי. בכיתה ד' כבר אחזתי במנוי כפול לספריית המבוגרים בעיר. אם אמי הייתה יודעת ש-15 שנה מאוחר יותר היא תצטרך לקנות מניות בסטימצקי, היא בוודאי הייתה מגרשת אותו וקונה לי גיים בוי.

בינתיים גדלתי ובגרתי, אבל מדי שנה רכשתי כוננית ספרים גדולה יותר. כמה שמחתי כשאיקאה פתחה סניף בארץ והציעה ארון ספרים Billy ב-295 ש"ח בלבד. דמי כיס, ומשכורות שלמות שלי - פרנסו את מיטב הוצאות הספרים בארץ ובעולם. הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לדירתי בתל אביב זו הספרייה, מפלצתית, צבעונית ומלאה בכל טוב. ולכל ספר בה חיים שלמים מאחוריו: את "ילד 44" של טום רוב סמית' קראתי על ערסל בתאילנד, "אם יש גן עדן" של רון לשם נקרא ב"אבטחה שוטפת" בזמן שירותי הצבאי ו"אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר היה הראשון שגרם לי למרר בבכי.

כשעלה הרעיון לפרויקט חשבתי בלי מה לא אוכל לחיות שבוע. אוכל, נניח, היה יכול להיות אופציה מעולה, שכן הקיץ קרב ובא, אבל אני לא חושבת שהמערכת מממנת אשפוזים. האפשרות הבאה הייתה ספרים. גם בתקופת המבחנים הנוראית, כשמאמרים ונוסחאות היו כל עולמי, הייתי עושה הפסקות יזומות וקוראת קצת, נכנסת לעולם משלי ומנקה את הראש. ביומו הראשון של הניסוי, התחלתי ללמוד בטירוף למועד ב' בסטטיסטיקה. במקביל, היו לי כאבים בחזה, החום עלה והרגשתי סמרטוט. כאבי גמילה, חשבתי לעצמי. דלקת ריאות, קבע הרופא, דחף לי אינהלציה ונתן אישור מחלה לשבוע, והפניה לבית חולים איכילוב במקרה הצורך.

הם זעקו "דפדפי בי! אנחנו יודעים שאת רוצה. אף אחד לא יידע. זה יהיה הסוד הקטן שלנו"
תצלום : רחל טליאז. תצלום לובי : רונית כהן

הימים עברו, המחלה הפכה למפלצת שכללה 40 מעלות חום, הזיות וקול שמזכיר את ג'וני קאש. בכל זאת החלטתי להישאר נאמנה לשבוע בלי. על השידה ליד המיטה מונחים להם בשלווה ספריהם של אילן הייטנר ומיכאיל בולגקוב. הסתכלתי עליהם במבט מזוגג, וחזרתי לשחק ב-Temple Run וב-Angry Birds ולבהות בעוד יפנית מצועצעת בתוכנת ה-Instagram. 
בשבוע, שהיה אמור להיות ללא ספרים, אבל הפך להיות גם בלי סקס, אוכל מוצק והיכולת לנשום באופן סדיר, הספקתי המון: צפיתי בכל העונות של "קליפורניקיישן" (האנק מודי, תעשה לי ילד) ו-CSI ניו יורק (דני מסר, תעשה לי ילד) וב"האח הגדול" באופן בלתי מוגבל (אביבית, תעשי לי קציצות).

הפיתוי היה גדול - שבוע קודם לכן רכשתי שבעה ספרים חדשים שחיכו לי עדיין בשקיות, בעודם מפיצים ריח שזועק "דפדפי בי! תקראי, אנחנו יודעים שאת רוצה. אף אחד לא יידע, זה יהיה הסוד הקטן שלנו". הנחתי עליהם את החתולה שתנטרל את הריח והמשכתי לבהות בטלוויזיה.
הגיבורים התרבותיים של ימינו כוללים אנשים כמו קותי סבג מ"האח הגדול". אני מוכנה להמר על יד ימין שלי ולומר שהדבר היחיד שהבחור הזה קרא אי פעם הייתה הטבלה של הווינר. השפה הפכה רדודה יותר מהכינרת באוגוסט וילדות קטנות רוצות להיות ליהיא גרינר כשיגדלו. אליעזר בן יהודה מתהפך בקברו ופולט "לאן הגענו?".
 
עברית רהוטה ואוצר מילים רחב הפכו למצרך נדיר. אני בטוחה שאם לא הייתי קוראת, הייתי מצטרפת לקבוצת אנשים שכותבת "אני יביא ואז אני ילך". אולם התרומה לשפה היא כאין וכאפס לעומת התרומה לעולם הפנימי העשיר שהספרים מעודדים. קריאה בספר משולה לדימיון מודרך, מעין ויפאסנה פרטית בסלון. רק אני וכמה דפים שמכילים עולם עשיר וצבעוני, שבו הכול אפשרי והכול קורה. יש כל כך הרבה סוגות, מגוון של דמויות וקשת שלמה של רגשות שמציפים אותי בזמן קריאה. זה הדבר היחיד שנותר אישי בעולם בו הכול מוחצן, גלוי לעיניי כל ומשודר בערוץ 20.

אני אסירת תודה להוריי שהפכו אותי לזן הולך ונעלם, הקוראים. למדתי לקבל בהבנה את הרמות הגבה שמופנות לעברי כששומעים על התחביב המוזר שלי. כשאסכים לוותר על הגיזרה ואביא ילדים לעולם, אהפוך גם אותם לעופות מוזרים שנוהגים לקרוא בנסיעות באוטובוס במקום לבהות ב-Youtube.  
"אתה בוודאי סבור שעיקר עבודתנו היא המצאת מלים חדשות. כלל וכלל לא! אנחנו משמידים מלים - עשרות מלים, מאות מלים, יום יום. אנחנו מקלפים את הלשון עד הגרעין. במהדורה ה-11 לא תיכלל אף מלה אחת העתידה לצאת מן השימוש עד שנת 2050" אמר סיים לווינסטון סמית' בספר "1984" וזהו בדיוק העולם בו אנו חיים - כזה שהשפה בו נכחדת והמילים הנפוצות ביותר הן מנטור, רייטינג וכוסית.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אנחנו שתינו מאותו הזן
שיר 07.04.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©