הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שרתי לך ארצי
 
אחרי שניתקה את מערכת הסטריאו מהחשמל והשתיקה את הווליום במחשב, שיר קומפני העבירה שבוע בלי מוסיקה, וגילתה שקשה להתחמק ממנה כי היא נמצאת בכל מקום
מאת שיר קומפני | 04.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

זה אולי לא נשמע מקורי, אבל אני מכורה למוסיקה. מהרגע שאני פוקחת את עיניי, ולוחצת על כפתור ה-On במערכת סטריאו ועד שאני הולכת לישון ומוציאה את האוזניות מהאוזניים, כל פעולה שלי מלווה בה. בחלומות הכי גרועים לא הייתי מתארת מצב שאני מתפקדת יום אחד בלעדיה, שלא לדבר על שבוע שלם. תגידו שאני מגזימה, קיצונית או נסחפת, אבל זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי.

יצאתי לדרך בבוקר יום רביעי שמשי למדי, בידיעה מוחלטת שכשיגיע יום שלישי בלילה, אפילו אלוהים יסכים להכתיר אותי כגיבורה. נחושה ואופטימית ניתקתי את מערכת הסטריאו מהחשמל, והעברתי למצב "השתק" את הסאונד במחשב הנייד. כשאני מחליטה שאני עושה משהו, אני מוכנה להיהרג, העיקר לא לוותר לעצמי. האמת שגם לא חשבתי שזה יכול להיות כל-כך נורא. מה כבר יקרה אם אשיר לעצמי במקלחת במקום לפתוח את הרדיו?

הקץ לאופטימיות הגיע למחרת כשהחלטתי לצפות בתוכנית מוקלטת של The Voice ישראל ואחותי הזכירה לי שפירוש הדבר הוא להקשיב לזמרים צעירים שרים. בפרצוף עגום סחבתי את עצמי לחדר. כשלחצתי בפעם החמישית על הכפתור הירוק במערכת סטריאו, נזכרתי שניתקתי אותה מהחשמל. בכעס שמתי את האוזניות ושנייה לפני שחיברתי אותן לטלפון הנייד, נזכרתי שגם זה אסור והתעצבנתי. ספרתי בערך 600 כבשים שקיפצו מעל גדר עם אוזניות אלחוטיות על הראש, עד שנרדמתי משעמום. 

ספרתי 600 כבשים שקיפצו מעל גדר עם אוזניות אלחוטיות, עד שנרדמתי משעמום
תצלומים : רונית כהן


בהמשך, כשכבר התרגלתי לרעיון, הפסקתי לבצע את אותן פעולות טורדניות. הייתי קוראת לזה הצלחה מסחררת לולא ישבתי עם חבריי במסעדה, והזזתי את ראשי מצד לצד בהנאה, כשברקע השמיעו את השיר האהוב עליי ביותר. אומנם הייתה לי כוונה טובה, כי ביקשתי מהם לא לצאת למועדון בידיעה ששם נרקוד ונשתכר לצלילי מנגינה קצבית, אך שכחתי שמוסיקה נמצאת כמעט בכל מקום.

שיאו של הייאוש הגיע כשנהגתי במכונית. אם יום אחד ב-16:00 בערך הייתם בפקק באיילון והתגלגלתם מצחוק למראה בחורה צעירה, בכלי רכב קטן ומתפרק, נוסעת בכביש ומשתגעת לצלילי מוסיקה מדומיינת, קרוב לוודאי שצחקתם עליי. ניסיתי לתופף על ההגה את "היא לא יודעת מה עובר עליי" של שלמה ארצי אבל זה לא נשמע דומה בכלל למקור. כשהתייאשתי והדלקתי את הרדיו, בקעו ממנו דיבורים. בימים כתיקונם הייתי מקשיבה, אבל באותו רגע עמדתי להתפוצץ. ניסיתי לבהות בנהגים לידי ולצחוק עליהם, אבל אני ילדה טובה מדי. לא נותרה לי ברירה אלא לבהות בשמשה הקדמית, ובאמת להתרכז בהמשך הדרך.

כשנסעתי באוטובוס זה היה נורא יותר. כיוון שחברות האוטובוסים התקינו מערכת כריזה המציינת את שמה של כל תחנה אליה מגיעים, נאלצתי להקשיב להקלטה מונוטונית של אישה מעצבנת שציינה את כל מספרי הבניינים ברחוב אבן גבירול בתל אביב. היה שם גם ערס צעיר שהתעקש להאמין שאם אני אומרת לו לא, אני כנראה לא באמת מתכוונת, ואדם מבוגר ששאל אותי במשך כל הנסיעה אם כבר הגענו לרחוב פרישמן, גם בצומת חולון. הוא והגברת מהכריזה יצרו דואט כל-כך מרשים, שהעדפתי לרדת שתי תחנות קודם, ולהמשיך ברגל אל היעד המבוקש.

השכנים צהלו משמחה

אימא שלי, לעומת זאת, מצאה יתרונות לשבוע הקשה שעבר עליי. למשל, היא קראה לי רק פעמיים כדי שאבוא לעזור בניקיונות לפסח. חבריי בירכו על היוזמה כשהופתעו לגלות שאני עונה לטלפון הנייד אחרי שלוש שניות בדיוק, כי הוא רוטט ולא משמיע את הרינגטון הקבוע. גם השכנים צהלו משמחה כשהגיע יום חמישי בערב, ושום צליל לא בקע מהחלון הימני ביותר שבקומה השנייה. בדרך כלל בשעות האלה אני מקיימת את טקס כניסת סוף השבוע - אני שוכבת על המיטה במצב צבירה נוזלי, ומזייפת להנאתי בקול שירים שעושים לי מצב רוח טוב.

בניגוד לסביבה הקרובה והתומכת שלי, אני חושבת שהשבוע הזה תרם בעיקר לעצבים שלי. לקראת סופו הסתובבתי בחוסר מנוחה וטרחתי לשחרר קיטור על קרוביי בכל הזדמנות שהייתה לי. אחותי, למשל, טענה בפניי שאני תמיד מעצבנת, אבל השבוע פשוט הפכתי למטרד. חשתי הרבה פחות שמחה והרבה יותר מוטרדת. מוסיקה מוסיפה שלווה פנימית לאורח החיים הסטודנטיאלי והתובעני שלי. מה גם שמרוב שנזקקתי למנגינה שרתי לעצמי, אך מכיוון שאני לא מנוסה בתחום הזימרה, שלושה ימים לאחר מכן הצטרדתי ולקחתי כדורים נגד כאבי גרון.

אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, אציין שלפעמים זה מעניין להקשיב לצלילים הבוקעים מהרחוב. מרוב שהתרגלתי לשמוע שירים באוזניות, שכחתי שלפעמים מתרחשות לעינינו חוויות חד פעמיות ואנו מפספסים אותן. ואם כבר לפרגן לעצמי, אז הופתעתי לגלות שאני לא נשמעת כעורב אלא מצליחה לדייק בצלילים, ולהישמע כמעט כמו משהו שנעים לאוזן. אומנם אני לא אהיה הכוכבת הבאה של ישראל, אבל אני בהחלט יכולה להפסיק לפחד לשיר בקריוקי.

ביום שלישי בערב הדלקתי את הרדיו אחרי שבוע ארוך בו הרגשתי בחסרונה, וחיוך ענק נמרח על פניי. הבנתי שאני לא משוגעת אלא רק מכורה, ושמוסיקה היא תחליף נהדר לביקור שבועי על ספת הפסיכולוג.

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. קראתי את הכתבה ו...
קובי 10.04.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©