הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לזכור ואז לשכוח
 
בזמן שכולם עומדים בדממה בצפירת יום הזיכרון, קארין פלוטניק מבינה עד כמה לא פשוט לגדול במדינה שקיימת בזכות בניה
מאת קארין רחמין | 24.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בשעה 20:00, דקה אחת של דממה מוחלטת צובעת מדינה שלמה בשחור. לא משנה עד כמה חם יהיה באותו יום, בדקה הזו תמיד תנשב רוח קרה. 23 דקות כאלה עמדתי במשך חיי. 23 שנים וטקסים במהלכם הר הרצל תמיד נראה אותו דבר, מספר הכדורים שנורה לאוויר נותר על כנו, מדבקת ה"יזכור" נשארה כפי שהייתה, ואותם שירים מתנגנים לפי אותן מנגינות בדיוק. זו רק אני שגדלתי עם השנים, ויחד איתי גם המספרים. בכל שנה, במשך דקה ארוכה, אני כואבת אבל שמחה בשקט, שלידי עומדים אותם אנשים שזכו לגדול יחד איתי, ואף אחד מהם לא הפך לסיפור או לתמונה.

כי זה לא קל לגדול פה, ואף פעם לא היה פשוט להיות כאן ילדים. תמיד היה מי ומה ששיבש לנו את הילדות, וגרם לכך שיש כאלה שגדלו מהר מדי או שלא הספיקו לגדול כלל. וכשהזמן חלף, הוחלפו הילדים של חורף 1973 בילדי הנרות וילדי אור הירח, שאת מקומם מיהרו לתפוס ילדי האינתיפאדה וההתנתקות, ילדי המקלטים בצפון וילדי הקאסמים בשדרות - לכולם הובטחה יונה עם עלה של זית, וילדות רגילה נטולת מלחמות.

כולנו חלק מדור שלם שממשיך לקוות. לבשנו מדים ונשאנו נשק, נפרדנו מאימא, ואף פעם לא ידענו אם נזכה לראותה שוב. כולנו התעוררנו בבוקר, לפחות פעם אחת, לרשימת הרוגים יומית והתפללנו שאף פרצוף בה לא יהיה מוכר. כולנו חלק מדור שכל נסיעה תמימה באוטובוס היא כמו פצצה מתקתקת, וכל אדם מזוקן הוא מפגע פוטנציאלי. כולנו יודעים שכל בילוי עם חברים בערב שבת, מפגש במדרחוב אחר הצהריים או חג שמח - עלולים להסתיים בדם ודמעות. כולנו מכירים מישהו או שמענו על מישהו שמכיר.

ואז הבטתי לדגל בלבן של העיניים. הרמטכ"ל באזכרה לסגן הילה בצלאלי
תצלומים : איתמר חסן וגל אשוח, דובר צה"ל

ביום למחרת, בשעה 11:00, שתי דקות של דממה מוחלטת מזכירות לכולנו בזכות מי ובשביל מה אנחנו עדיין כאן. 46 דקות כאלה עמדתי במהלך חיי. בבית הספר היסודי, בתיכון, בשירות הצבאי, במכללה וגם בשנים שבין לבין, כשלא היה לי אף טקס להשתתף בו, כיוונתי שעון מעורר שיזכיר לי שאסור לשכוח. גם אז בשעת צהריים מוקדמת, כשהשמש כמעט בשיאה, במשך שתי דקות מדינה שלמה תעצור, תשתוק ותזכור.

ילדים קטנים בחולצות לבנות יזוזו באי נוחות על רצפת אספלט לוהטת, יקשיבו למילותיו של יהודה פוליקר ולא כל כך יבינו למה הם לא בכיתה ממוזגת בשיעור חשבון. בבתי העלמין ברחבי הארץ משפחות יתייחדו עם יקיריהן. לרגע אחד כולם ינטשו את המולת היום, ישכחו מהמחלוקות שבינם לבין עצמם ויקדישו את כל מחשבותיהם כדי לזכור. בכבישים הסואנים כל כלי הרכב ייעצרו. אף אחד לא יצפור, יעקוף, יהבהב באגרסיביות למכונית שלפניו ולא יחתוך מהשוליים. בבנק איש לא ירים את קולו על הפקידה, וידרוש שתגדיל לו את המסגרת, ובכנסת כולם ייראו פתאום חשובים וחושבים. הקריין ברדיו ייאלם, ואפילו בצבא יפסיקו להילחם.

שעות בודדות מאוחר יותר וביום למחרת, השקט יוחלף במופע זיקוקין מרהיב. הילדים הקטנים יהיו בעיצומה של מלחמת ספריי שלג עם העוברים ושבים, ואת המפגש השנתי בבית העלמין יחליף מנגל משותף בפארק לאומי. הכבישים יהיו עמוסים, וכולם יצפרו זה לזה וינסו להגיע קודם. הבנקים יהיו סגורים, כי ישראלי אמיתי יודע שבחגים אף פעם אין מינוס, והכנסת תהיה ריקה מאדם, הרי אחרי שחשבו מעט, מגיע לחברי הכנסת יום חופש. ברדיו יתנגנו שירים של שלמה ארצי, ובטלוויזיה ישדרו את "גבעת חלפון אינה עונה" ולמרות שכולנו נתלונן שבכל שנה משדרים אותו דבר, נישאר לצפות ונשוויץ שאנחנו זוכרים בעל פה כל מילה.


אנשים מסביב זועקים 

ורק בצבא יחזרו להילחם, כי מישהו חייב לדאוג שנוכל לזכור ואז לשכוח גם בשנה הבאה. המדים המגוהצים מהטקס יחזרו לקולב, ואת מקומם יתפסו מדי ב' בלויים ומוכתמים שמדיפים ריח של זיעה. חייל אחד יעמוד במוצב רעוע ויצטער על שהדממה לא יכולה להישאר לתמיד. את הזמן הוא יעביר במחשבות על העתיד, ועל מה שיקרה כשהכול יסתיים - הוא ישאל את עצמו "עד מתי?" ויבין שהתשובה האמיתית היא כנראה "לנצח".

הרי גם בעוד אלפיים שנה, כנראה, לא ירצו אותנו כאן, ובכל זאת אנחנו נישאר, ובשביל זה - צריך להילחם. אם לא בשביל עצמנו, אז לפחות בשביל החללים. כי זו המדינה היחידה בעולם, בה פעם בשנה, החיים נעצרים למשך שלוש דקות ארוכות, כדי שנוכל לזכור את אלה שחייהם נעצרו לתמיד, בשביל שאנחנו נמשיך בשלנו.

 

אנשים מסביב זועקים שנעלמו הערכים, שואלים "איפה החינוך?" ומאשימים את הדור העקום שגדל כאן. אף אחד מהם לא עצר לרגע וחשב שאולי זו לא אשמתנו, כי בעוד איזו מדינה בעולם ילדים נולדים לתוך מלחמה, ומתים משום שאף אחד לא יודע איך לסיים אותה? ובאיזו מדינה בעולם ילדים אף פעם לא מרגישים כמו ילדים, כי מישהו אמר להם ללבוש מדים, דחף להם נשק לידיים, ושלח אותם לקרב, קצת לפני שהם היו מוכנים.


23 ימי זיכרון וימי הולדת, ואני אף פעם לא אשכח איך ב-2008, כשלבשתי מדים, עמדתי בצפירה והבטתי לדגל בלבן של העיניים. לרגע אחד התמלאתי גאווה, והבנתי שזה לא פשוט לגדול כאן, אבל זה משתלם. כי איזו מדינה בעולם מעניקה לילדיה תחושה שבזכותם היא קיימת?


יזכור - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©