הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
במותם ציוו לנו את החיים
 
מתן יציב מספר על סדר יומה הקבוע של משפחתו השכולה ביום הזיכרון. הוא מתכוון לדבוק בו גם כשיהיה אב וסב
מאת מתן יציב | 24.04.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק


פעם בשנה מגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. עבור מרבית אזרחי ישראל מדובר ביום מיוחד המלווה בסערת רגשות והמון עצב, אך בשביל עשרות אלפי משפחות שכולות, זהו היום בו הם מתייחדים עם אהוביהם שחירפו את נפשם במלחמה על אדמתנו. עבורן סדר היום בכל שנה הוא קבוע ומורכב מהשתתפות בטקס כזה או אחר, נסיעה מבית הספר לבית העלמין, והנצחת זיכרון יקיריהם.

אני נולדתי למשפחה שכולה. אמי אסתר איבדה את אחיה דני אלגמיז ז"ל ב-1967 במלחמת ששת הימים, ומאז היותי ילד אני, עם כל המשפחה המורחבת של אמי, לוקח חלק בסדר היום הקבוע כבר 45 שנים. זה מתחיל תמיד עם בצפירה, בשעה 20:00, כשכל המשפחה מתאספת בטקס שמקיימת עיריית יהוד לזכרם של בני ובנות העיר שנפלו במלחמות ישראל.

כמעט כל תושבי העיר הקטנה מגיעים לאנדרטה העירונית כדי להשתתף בטקס
, ולחלוק כבוד לזכרם של הנופלים. כולם מכירים את כולם, ויודעים שאני הבן הגדול של אסתר, שגדל כל כך מאז הפעם האחרונה שהתראינו לפני שנה בדיוק. כשהטקס נגמר, כולם עוברים מול תמונות הנופלים, והעין שלי, באופן טבעי, מיד מחפשת את תמונתו של דני.

למרות גודלו של בית העלמין, את הדרך לקברו של דני לעולם לא אוכל לשכוח
 

הלילה איננו ארוך במיוחד, מכיוון שכבר ב-7:30 בבוקר אנו מתייצבים באנדרטה אחרת בעיר, לטקס נוסף שנערך על ידי תלמידים מאחד מבתי הספר היסודיים. הטקס הזה קצר יותר, מכיוון שכל המשפחות השכולות צריכות להספיק להגיע לבתי העלמין ברחבי הארץ, בטרם תישמע הצפירה בשעה 11:00 בדיוק. עם סיום הטקס, מתאספים כל בני המשפחה בבית דודתי שביהוד, משם אוסף אותנו מיניבוס מטעם משרד הביטחון לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. במיניבוס נמצאים אמי ואחיותיה וכל ילדיהם, בני ובנות הדודות שלי. משנה לשנה מצטרפים גם ילדיהם הקטנים, למרות שמדובר בנסיעה לא קצרה ומלאת פקקים.

בירושלים, עשרות אלפי אנשים עושים את דרכם לעבר בית העלמין הצבאי בהר הרצל, באוטובוסים, בכלי רכב פרטיים, או ברכבות. לכולם מדבקת "דם המכבים" על החולצה, פרחים ביד אחת, ודפי תפילות לעילוי נשמת יקירם ביד השנייה. אמנם בית הקברות משתרע על פני שטח רב, אבל את הדרך לקברו של דני, לעולם לא אוכל לשכוח. כששעת הצפירה מתקרבת, מן הרמקולים הפרושים ברחבי בית הקברות, בוקע קולו של מנחה הטקס, ומבשר לנו שבעוד רגע קצר תישמע צפירה בת שתי דקות, ושלאחריה יגיעו תפילות יזכור, קדיש, ואל מלא רחמים, ועל כן עלינו להמשיך לעמוד גם בתום הצפירה. ברגע הזה בדיוק, מתקבצת כל המשפחה ונעמדת סביב קברו של דני, לזכרו.

מלבד אמי ודודותיי, אף אחד מבני המשפחה שנמצאים במקום לא הספיק להכיר אותו, אבל שמו וזכרו עוברים מדור לדור. בצעירותי, אמי דיברה עליו כ"דני החייל", ואפילו שניים מבני הדודות שלי, נקראים על שמו. גם תמונתו תלויה בחדר השינה של הוריי מאז ועד היום. סדר היום הקבוע של יום הזיכרון, הוא חלק בלתי נפרד מחיי, ועוד בימיי כתלמיד בבית הספר, המורה ידעה שביום הזיכרון לא אגיע כמו כולם. מדובר במסורת משפחתית שאותה אמשיך עם ילדיי ונכדיי, כי אסור לנו לעולם לשכוח את הבנים והבנות שנפלו במלחמות ישראל. מחובתנו לזכור ולהזכיר אותם, שכן במותם ציוו לנו את החיים. יהי זכרם ברוך.

______


לזכור ואז לשכוח - בזמן שכולם עומדים בדממה בצפירת יום הזיכרון, קארין פלוטניק מבינה עד כמה לא פשוט לגדול במדינה שקיימת בזכות בניה

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מצמרר...
יעל בן דוד 25.04.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©