הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משמיעה את קולה
 
באחד במאי, במחאה על תנאי העסקה מחפירים ויחס משפיל של המעבידים, שיר קומפני מנערת את האבק מהדגל האדום ויוצאת למאבק
מאת שיר קומפני | 01.05.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

מעולם לא הערכתי את מסגרת העבודה כפי שאני מעריכה אותה מהרגע שהפכתי לסטודנטית. שכן, כיום מציאת מקום עבודה נוח המאפשר שלוש משמרות עם עדיפות לסוף שבוע הוא עבורי כמו זכייה בהגרלת הלוטו. צירוף המילים "שכר מעל למינימום" גורם ללב שלי להחסיר פעימה. לא פעם ניסיתי לשכנע את עצמי שכסף הוא לא הדבר הכי חשוב כרגע, ושאני צריכה לדאוג ללימודים ולעתיד, אבל איך אני אמורה לחשוב על העתיד כשבקושי יש לי מספיק כסף לקנות בקבוק מים?

לכן, זמן קצר לפני תחילת שנת הלימודים, התחלתי לחפש עבודה, במטרה להוכיח את עצמי כך, שירצו שאמשיך לעבוד גם במהלך הסמסטר. במשך שלושה חודשים קמתי לפני זריחת השמש, התווכחתי חצי שעה עם השעון המעורר, התארגנתי בכבדות, שתיתי חצי כוס קפה ויצאתי מהבית כדי לפתוח את היום במאבק קיומי על מקום באוטובוס. בדמיוני ראיתי את שמי מתנוסס על דפי העיתונים הכי חשובים, אך בפועל שכנעתי לקוחות שהמוצרים שמכרתי הם הכי טובים בשוק. כל זאת תמורת שכר מפתה של 22 ש"ח לשעה וחיוך מהמנהלת.

לאחר תחילת שנת הלימודים השכר לשעה עלה מעט, אך אני הורדתי את כמות המשמרות, ואיתן גם את כמות החיוכים. אבל אני סטודנטית, כך שאין טעם להילחם או לבוא בטענות. אולי השכר נמוך יותר מים המלח, אבל לפחות הוא קיים, ולכן לא נותר לי אלא לסבול בשקט במטרה לשפר את מצבו העגום של חשבון הבנק. בסופו של דבר גם תלוש המשכורת, שבקושי עמד על ארבע ספרות, הפסיק להגיע - במקום העבודה הוחלט כי אני לא תורמת מספיק, ובצעד משותף כביכול או שמא מיואש, פיניתי את דרכי לעובד זול יותר עבור המערכת.
 

בתמורה לעבודתי קיבלתי שכר מגוחך ויחס אנושי מזעזע
תצלום : מאל בנאוליאל. תצלום לובי : דרור פיק

הייתי כועסת לו הרגשתי כי נעשה לי עוול נורא, אבל המקרה חזר על עצמו כל-כך הרבה פעמים בשנה האחרונה, שלא נותר לי אלא לבלוע את הרוק, ולהודיע לביטוח לאומי שאני מובטלת. חזרתי לתחביב השבועי של בזבוז זמן מול אתרי השמה אינטרנטיים, ושיטוט בקניונים מצאת החמה עד צאת הנשמה. כמו כן, הידקתי את הקשר עם פקידת הבנק האהובה עליי, שמשתדלת להתקשר להפחיד אותי מדי חודש ולהציע לי הלוואות, שככל הנראה, יגרמו לי בסוף להיות מרוששת יותר.

כך, קצת לפני אחד במאי, יום הפועלים, התחיל לבעבע בי הכעס. אני דור שלישי למשפחה של שכירים, שמעולם לא איחרה לשלם דמי ביטוח לאומי ומס הכנסה, ובתמורה קיבלתי שכר מגוחך, טעויות בחישובו, יחס אנושי מזעזע, פגיעה במשכורת האישית לטובת העסק (אותה אגדה נוסח "הפרשת מנהל") ועוד עולם שלם של חוקים מגוחכים ובדיוניים, שנועדו להוסיף כמה גרושים לעסק הפרטי על חשבוני. כמעט כל מה שנחשב כאיסור חוקתי בדיני העבודה בישראל, כלפיי דווקא היה מותר.

ואני לא היחידה. שכן, שתיים מחברותיי חוות בעיה זהה לשלי. גם חברי הטוב ביותר עובד 16 שעות ביום בלי לקבל תגמול ראוי על שעות נוספות, ואחותי צריכה להתחנן למנהל שלה שיאשר לה חופשה, גם כשהיא מחזיקה ביד אחת מד-חום ואישור מחלה בשנייה. אלו לא שמועות אלא דוגמאות ממקרים קיימים בשוק העבודה בישראל, שנת 2012.

יקום החכמולוג

כבר יצאנו לרחוב, עמדנו בכיכר ועשינו לייק בעמוד המחאה, וכל שהצלחנו להשיג הייתה עלייה זעומה של שכר המינימום לשעה. זה לא עוזר כשמחירי המוצרים הבסיסיים מטפסים, ונסיעת הלוך ושוב באוטובוס עולה מעל עשרה שקלים. הייתי מאושרת לו רק הכסף היה מהווה בעיה, אך גם היחס של מעסיקים לעובדיהם הוא מהגרועים שידענו. אני לא מצפה שילטפו או יחבקו אותי כשקר אלא רק שישלמו לי פיצויי פיטורין לאחר שנת עבודה, גם בלי שאצטרך להפעיל עורך-דין ולאיים בתביעה.

מדי יום אני שואלת את עצמי מה אפשר לעשות? אולי אכעס על סבי וסבתי שבחרו לעלות לארץ, ולוותר על פיצויי הגרמנים ועבדו במפעל במקום לפתוח עסק פרטי, כי צריך לתת יד למדינה ולעבוד למען תוצרת הארץ? כנראה שהם היו תמימים, ולא תיארו לעצמם שברבות השנים תיקבע מדיניות כלכלית אחרת. אולי אכעס על עצמי ועל חבריי? אבל אני יודעת שזה קשה לצעוק ולמחות שוב ושוב מול אותן אוזניים ערלות. אולי אשכב על הרצפה כמו ילדה בת ארבע, אבכה ואצעק לשמיים עד שאתייבש או עד שמישהו יחטיף לי סטירה? אבל אני יודעת שהייאוש אינו הדרך הנכונה.

אז שנייה לפני שיקום החכמולוג שיאמר שחוקים נועדו כדי שישברו אותם, כך שאצטרך להראות לו בדרך הקשה איך תלוש משכורת נמוך יכול לשבור את רוחי, אני אוספת את כוחותיי, לוקחת את הדגל האדום, שעם הזמן תפס קצת אבק, ויוצאת להשמיע את קולי. במציאות שלנו, יום הפועלים הבינלאומי נשמע כמו משהו מתקופת ימי הביניים, אבל עבורי הוא עוד כלי שעשוי לעזור לנו להבין שזו לא סיטואציה קשה עד אין קץ אלא מערכת חוקים מעוצבת, מקושטת, שרירה וקיימת שנקראת "דיני עבודה". כל שהחברה צריכה לעשות הוא לאכוף אותם, והממשל צריך זה לוודא שאכן אוכפים אותם, כמובן שרק אם לא קשה לו לעשות זאת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. הזדהות
עמי 01.05.2012
 
 
2. שירקה את נהדרת
מאצ'ו 01.05.2012
 
 
3. צודקת
לי 01.05.2012
 
 
4. שיר, את מדהימה !
orit 01.05.2012
 
 
5. כתיבה חזקה ונהדרת וכואבת לצערי
ir 01.05.2012
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©