הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לי? זה לא יקרה
 
משפחתה של אביטל לוי התמודדה עם מחלת הסרטן וניצחה. היום היא קוראת לנשים להתחסן ולמנוע את הסבל הגדול שיכול, כידוע, להסתיים רע
מאת אביטל לוי | 02.05.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

שעת צהריים מאוחרת, הרופא מודיע בטלפון שעלינו להגיע למרפאה. לא עברו מספר דקות ואנחנו כבר שם. כולם מתיישבים ואני עומדת, משתוקקת לשמוע את דבריו, ומקווה בכל לבי שהכול בסדר. במבט קר, וחוסר סבלנות לא אנושי, הוא אומר את זה "יש לך סרטן". הרגשתי כאילו הוא אמר את זה לי , אך לא, הוא דיבר אל האדם הכי יקר לי. נשמתי נעתקה ולבי נדם. המבט שעבר בין שתינו היה מצמרר.

ברגעים הראשונים לא הצלחתי לעכל דבר. רק דמיינתי את עצמי מחפשת את הצוק הכי גבוה וקופצת אל מותי. הלוואי שהייתי יכולה לעזור במשהו אך איני יכולה לעשות דבר. התהליך ארוך ומייגע, ואיך כל זה קשור אליי? אף פעם לא האמנתי שדבר כזה יכול להתרחש במשפחתי. אלפי רופאים, טלפונים, שאלות וחוסר מענה. מחלת הסרטן עד עכשיו הייתה רק משהו ששומעים עליו - המון סיפורים, תרומות ואיחולי החלמה. אך עכשיו, זה הכי קרוב שאפשר, והכאב כבד מנשוא.

קבעו לה ניתוח להסרת הגידול שלושה שבועות לאחר מכן. ההמתנה עברה כמו נצח, והתחושה שחיינו בה הייתה איומה. הימים והלילות שהעברתי בבית החולים שיבא, שהפך ביתי השני, היו ארוכים וללא שינה. פתאום הבנתי שהכול אמתי. סדר היום היה מתיש וקשה. השינה על הכורסה הרעועה העבירהבי תחושה של פחד. התעוררות באמצע הלילה תוך כדי מבטים מחייכים לעברה בעודה ישנה, מילאו את חדרי לבי שהספיקו כבר להתרוקן ולהישאר סדוקים. היא גיבורה, חשבתי לעצמי. במסדרונות ראיתי המון אנשים, כולם שונים ולכולם סיפור דומה. במחלקה ראיתי את החדרבו עוברים כימותרפיה ונרתעתי ממנו אך כשעבר הזמן למדתי לעבור משם בלי לחשוש.

הרופא אומר את זה במבט קר וחוסר סבלנות לא אנושי
תצלום: Flickr, Scott Llewel Pacaldo


בכל יום שחלף הדברים נכנסו לתודעה. יש לה סרטן, תקבלי את זה. האמנתי שיהיה בסדר, אפשר לנצח את המחלה המון אנשים ניצחו אותה. הרופאים היו אופטימיים, וכשאמרו שניתן להצילה. חייכתי, כבר הרבה זמן שעיניי לא נרטבו מדמעות של אושר ותקווה. עד אותו הרגע, ראיתי בדמיוני רק שחורות, לא הייתה בי טיפת אופטימיות או רצון להיות חזקה בשביל כולם. התעצבנתי, קיללתי, לא דיברתי עם אף אחד ולא רציתי שום עזרה. דיברו אליי ואני לא באמת נמצאתי. כל מה שרציתי לחשוב עליו היה שהיא תחלים ותנצח. אבל בכל פעם שהסתכלתי עליה, עצרתי את עצמי מלבכות.

חקרתי לעומק על המחלה, סרטן צוואר הרחם: סיכויי החלמה, תסמינים, גילוי מוקדם ותרופה. יכולנו לחסוך את כל הכאב הזה לו הייתה מתחסנת בזמן. אני בטוחה שנשים רבות לא מתחסנות מתוך מחשבה שלהן זה לא יקרה. גם אני הייתי שם, לא תיארתי לעצמי שמשהו כזה אפשרי. והנה רק אחרי שזה קרה, קבעתי תור לחיסון. אפשר לנצח את המחלה הזאת עוד לפני שהיא מופיעה. חיסון קטן יכול להציל חיים.

עברו כמעט חודשיים מאז, והדברים שקרו חרוטים בי. הפחד הגדול והתקווה זרקו אותי למקום אפל שמעולם לא הייתי בו, אך דווקא משם, ראיתי את עוצמת החיים והגדולה בהם. הכול קיבל יחס ומשמעות שונה מבעבר. עם זאת בכל פעם שאני פוקחת את עיניי אני חושבת, שאולי זה היה רק חלום.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©