הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחח, מוות מענג
 
בכנס "תרבות הטראומה - מבט מהתקשורת" עלתה המסקנה שאנו חיים בחברה לא נורמלית וניזונים מפחד. כמה מפתיע
מאת ירון פריז | 28.05.2012
 


>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

הטראומה תופסת חלק מהותי בחיינו. בלעדיה אין דרמה, אין עניין, והחיפוש אחר משמעות הופך לקשה הרבה יותר. זהו המסר העיקרי שהועבר על ידי הדוברים בכנס "תרבות הטראומה - מבט מהתקשורת" שנערך במסלול האקדמי המכללה למינהל. ד"ר דוד גורביץ', המנחה, פתח בטענה שהטראומה שייכת למחלקת הבידור של חיינו. אנחנו מקבלים אותה בזרועות פתוחות, ורוצים לטעום ממנה עוד ועוד, דרך אמצעי התקשורת. לדוגמה, כשמתרחש אירוע רב נפגעים, כמו פיגוע טרור או תאונה, ערוצי הטלוויזיה משדרים מבזקים דרמטיים וארוכים. בהם רואים אותן תמונות קשות שוב ושוב, ושומעים אינספור פעמים אותם תיאורים מזוויעים של עדי הראייה והכתבים במקום.

דיקאנית בית הספר לתקשורת, ד"ר אוה ברגר, טענה שלא צריך להיות ד"ר כדי לומר שהניסיון לזעזע נעשה במטרה להשאיר את הקהל מרותק למסך. תופעה זו לא מתקיימת רק במסגרת מהדורות החדשות אלא התפשטה לכיוון תוכניות הפריים טיים, השעשועונים והריאליטי. ככל שאחד המתמודדים יחווה השפלה גדולה יותר, כך החוויה של הצופה תגדל. אם אין הדחה או תקרית מביכה עבור מי מהמשתתפים, הצופים יאבדו עניין וינטשו. הטראומה של האחר היא מזון העונג שלנו, דבר שמביא ל"הצהבת והטרשת התכנים", טענה.

בהמשך הציג ד"ר גורביץ' סרטון ובו מגוון צילומים מאירועים שקרו במציאות, וגם מסרטים וסדרות. בכולם היו כמה מוטיבים חוזרים: אש, פיצוצים, פציעות ומוות. המון מוות. כמובן שבעת הצפייה הקהל היה מהופנט יותר מכל שלב אחר בכנס. כשהסתיים המיצג הוויזואלי, דיבר גורביץ' על "הטראומה המבנית" שמושרשת בתרבות המערב, מצב של עונג אינסופי שמתחבר לחרדה עצומה. לטענתו, התרבות והטראומה מחוברות זו לזו בקשר בלתי ניתן להתרה.

הניסיון לזעזע נעשה במטרה להשאיר את הקהל מרותק למסך. ד"ר אוה ברגר
תצלומים: הדר לביא


דן גורדון, תסריטאי הוליוודי מצליח, שכתב בין היתר את הסרט "הוריקן" בשנת 1999, פתח את דבריו במילים.No Trauma, No Drama  הוא התייחס לתרבות הטראומה בישראל, ואמר שמהיכרותו המעמיקה עם כמה מדינות ברחבי העולם, הטראומה היא חלק מחייו של הישראלי, בדיוק כמו אצל הסיני, הברזילאי, הגרמני והאמריקאי. ב"הוריקן" שמבוסס על סיפור אמיתי, הטראומה היא מוטיב מרכזי.

הדמות הראשית היא של רובין "הוריקן" קרטר, מתאגרף שמועמד לתואר אלוף העולם במשקל בינוני, שנכלא רגע לפני שזכה בתואר הנכסף על לא עוול בכפו. הוא מואשם, עם אדם נוסף, כי ביצע רצח של שלושה אנשים בפאב. הוא שוקע בדיכאון חריף ויושב שנים בכלא עד שמתגלה חפותו. לדברי התסריטאי, מדובר במוטיב חוזר בסרטים הוליוודיים - הגיבור חווה טראומה קשה שבאה כתוצאה מהתרחשות לא צפויה שנוחתת עליו רגע לפני שהוא מגיע לשיא. "בסופו של יום, לטראומה אין נחמה" חתם גורדון את דבריו.

אחריו דיבר ד"ר דן ערב, מרצה בבית הספר לתקשורת,על טראומה וטלוויזיה בעיקר מן ההיבט הישראלי. הוא הציג קטע ממבזק חדשות של ערוץ 2 לאחר שראש הממשלה יצחק רבין נורה, ברגעים של חוסר וודאות והיסטריה נוראית. "הטראומה היא לא האירוע אלא מה שקורה אחרי התרחשותו" הוא גורס. החוויה הטראומתית היא חוסר היכולת להכניס את המקרה לתבניות ידועות ומסודרות שיש לנו בחיי היומיום. הטראומה לא ניתנת לייצוג. החוויה הטלוויזיונית משאירה את הצופה במצב של בלבול לאורך כל האירוע. כיום, בגלל הטלוויזיה המודרנית, אנשים טראומתיים הם לא רק אלה שחוו את האירוע במקום אלא גם מי שחזה בו מול מסכי הטלוויזיה.

ד"ר ערב נגע בשלושה מאפיינים בשידור הטלוויזיוני, שיוצרים את הטראומה. האחד הוא ה"חזרה" כלומר שידור התמונות הקשות שוב ושוב שמחזקות את מימד המציאות בעיני הצופה. השני הוא ה"עדות" כלומר האדם שהיה שם בזמן אמת, סיפר על החוויה וסיפק עדות חיה ודרמטית שמכניסה היגיון, סדר ומשמעות לסיפור. המאפיין הנוסף הוא ה"שיחזור" שגורם לדרמה ולטראומה להדהד ומחזיר את הצופים לתחושות שהרגישו במהלך ההתרחשות.

לפיד: אנחנו נוהגים למחזר טקסים כדי להימנע מהרהורים, שכן, הם בגדר סכנה
תצלומים: הדר לביא


כדוגמה הוא הציג כתבה ששודרה בערוץ 1 כמה חודשים לאחר הרצח, שלוותה במוסיקה שקטה והראתה רגעים נבחרים מליל הרצח ומההלוויה. "אלה הם דימויי הטראומה שלאחר הרצח בעיני הטלוויזיה ובעינינו גם. יש בה משהו מענג שאמור ליצור תחושת אחדות עגמומית בעם" הוא טען. במהלך הכתבה רואים אדם דתי, ימני כנראה, שמחזיק שלט עליו נכתב "אני מתבייש!". ד"ר גורביץ' ציין שמדובר בסוף פטריוטי-אמריקאי לסיפור הרצח. כלומר, מעין מסר שהחברה הישראלית יוצאת מאוחדת מהטראומה הזאת.

בסיום הכנס עלה לדבר נדב לפיד, במאי הסרט "השוטר" שיוצא נגד ריטואלים ישראליים של מצ'ואיזם ומיליטריזם, ולהגדרתו "גם נגד שמאלנים יפי נפש שמארגנים כל מיני הפגנות הזויות". גיבור הסרט, ירון, הוא שוטר שנע בין משימות שמסכנות את חייו לבין טיפול מסור באשתו שבהריון ובעניינים משפחתיים שגרתיים. הבמאי הציג קטע בו השוטר מגיע לחגוג יום הולדת לאמו ואף מרים אותה על כיסא כדי לציין את מספר האביבים שהיא חוגגת. מיד אחר כך הוא ממהר לחזור לתפקידו האחר כשוטר, ולהרוג אדם שפרץ למכוניתו.

לפיד הסביר שהסרט מציג את המציאות הישראלית הלא נורמלית. "יש כאן שטחיות מחשבתית. דעות אלטרנטיביות הן כמעט לא לגיטימיות. אנחנו נוהגים למחזר טקסים כדי להימנע מהרהורים. שכן הם בגדר סכנה". השוטר בסרט מוצב מול החברה הישראלית. הוא מתגבר על הטראומה באמצעות יצירת מרחב נורמלי בלב הלא נורמלי. לטענתו של לפיד, "אין צורך להתגאות בנורמליות או להניח את הטראומות בצד אלא להתגבר על הצורך לעכל את מה שלא ניתן ואסור לעכל".

דבריו של לפיד יצרו ויכוח באולם. ד"ר ערב נטה שלא להסכים איתו. לטענתו, הטראומה היא חזקה יותר ממה שהיא צריכה להיות בגלל ייצוג האלימות במדיה. "זה לא נכון לומר שהטראומה היא בכל מקום. אפילו לא כשילד בן 18 מתגייס לשירות צבאי. עובדה זו כשלעצמה אינה אמורה להיות טראומתית. זו תפיסה מוטעית ואף מסוכנת". הקהל במקום הזדהה יותר עם דבריו של הבמאי, ומחה על אמירותיו של המרצה. לפיד סיכם את הדיון באומרו ש"הריטואל והטראומה מזוהים זה עם זה".  
 

הכנס "תרבות הטראומה - מבט מהתקשורת" התקיים ב-22 במאי 2012, בביה"ס לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל בראשון לציון.

השתתפו :

>  ד"ר אוה ברגר, דיקאנית בית הספר לתקשורת במכללה למינהל
> דן גורדון, תסריטאי, יוצר ובמאי
> ד"ר דן ערב, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל
> נדב לפיד, במאי ויוצר הסרט "השוטר"
> ד"ר דוד גורביץ', מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©